Monday, August 17, 2009

Living In Never Say Never Land...


אני אזכור אותו.
אני אזכור אותו כל חיי. האיש שרץ ובין צעד מהיר לנשימה טרופה אמר "לעולם, לעולם אל תאמרו לא".

פיטר פן בכל חיוך, צעד ובעיקר בכל פעם שהשעון קופא.

9.58 על המסך, ראיתי את Usain Bolt שובר את השיא, מהיר כמו עשן דרך חור מנעול. כיביתי את הטלוויזיה, הספרות עדיין היו שם, מהדהדות. לקחתי נשימה לאפס את ההתרגשות, הדלקתי אותה והספקתי לראות את Tyson Gay קובע את התוצאה השלישית בטיבה אי פעם. הוא הגיע לקו, עייף ומאוכזב. שני, כאשר עתה רץ את ריצת חייו.

הם נעמדו שם, שורה, כתף אל כתף.
אתה מריח את הפחד של המתחרים שלך, את הצל המתמתח.
אתה מביט בלכאורה האויב הגדול שלך, לוח השעון ומנחש את הספרות.



והנה הוא שם, המצלמה עליו, נינוח כסב המביט בנכדיו, לא מביט סביב. אין מתחרים, אין אויב. יש שותפות לדבר עבירה למסע הקצר כנעוריהם של בני האנוש, רגליו הנושאות אותו. האיש הזה מתחרה רק מול קצה היכולת שלו לדמיין ומנצח.



חי לו, בארץ "לעולם אל תאמר לא...".






נ.ב.
מה שהיה, הוא שיהיה.

Wednesday, August 5, 2009

The Rolling Stones - As Tears Go By

תקופת מבחנים.
תקופה שבה יותר מוגדר מה אתה לא עושה, מה יכול לעבור מול העיניים, מה היית יכול לחוות, לטעום ולהתנסות בו.

אבל לא היום, לא הערב, מחר יש מבחן...
אין טעם להלחם בזה. זה כמו להילחם בסופת חול עם מים, זה לא עובד ואתה מסיים עם בוץ על הפנים.

מסתפקים בידיעה שדרך חלון צר, גם הכנרת נראית מלאה.

מדהים שגם ה- Rolling Stones הרגישו כך לפני כמה שנים...

מוקדש לאלמוג יוסף, שחווה איתי את כל מה שלא חווינו.