Youth is not an age...

Beyond The Red Line

2012-02-01T21:07:00.000+02:00

לנסוע מעבר לקו האדום, כשנורת הדלק מזמן התעייפה להבהב, המחוג כבר נשבר, מעבר ליכולת, המקום הלא נודע.
חלום של כולנו והמציאות של קרמר מסיינפלד.

ביום ראשון, גמר ה- Australian Open, שיחק נובאק דג'וקוביץ', הסרבי שמעולם לא נכנע מול רפאל נדאל, הספרדי שמעולם לא הפסיד, גם לא ביום ראשון.
2 גלאדיאטורים שלקחו את היכולת והמאמץ שלהם הרחק הרחק, "הכי קרוב למוות" כמו שמוחמד עלי פעם אמר.

לא ראיתי את המשחק, ההתחייבויות של העולם המודרני והשעון של אוסטרליה התנגשו, וההפסד כולו שלי.
אבל רק ממבט על השעון שספר את זמן המשחק, אני מבין שה- 2 הללו זכו לרגעים שבגללם כולם חולמים להיות ספורטאים, לקחת את עצמך מעבר, לנקודה בה המחוג נשבר, הנורה כבר לא מהבהבת ואז לתת גז...

אף אחד מהם לא הפסיד.
אבל דג'וקוביץ' מתנהג כמו אחד שאם אפילו אתה ישן וחולם שאתה מנצח אותו כדאי שתתעורר ותתנצל.

נקה, או שינקו אחריך...

2012-01-29T21:44:00.001+02:00

בימים האחרונים פורסם בפייסבוק פוסט על "זבל מי שמתארס" / "אהבה זה כואב (לטבע)".

הת'רד הוביל להר של מילים.
נגד הזוג, בעד הטבע, בעד הרומנטיקה נגד הציניות הישראלית וכו'...

לפני כמה שנים הייתה לעיריית תל אביב סלוגן נהדר שפותר נהדר את המחלוקת, "נקה, או שינקו אחריך".
אנחנו חיים בעולם מודרני, עבור נוחות משלמים.
רצה הבחור הרומנטי את הנוחות, ראוי שישלם עליה, והרבה.
אז במקום להכפיש, לתת לזוג להיות צדקנים ולהתחבא מאחורי השעה המאוחרת וצוות הניקיון משכים הקום, מוטב שפשוט יגישו להם חשבון על הנוחות ללכלך, להיות רומנטי ולקום למחרת מאוחר...
אחרי הכל, נישואין זה דבר יקר.

ניקיון הטבע צריך להיות מקל וגזר, לצעירים אפשר להראות את היופי שבטבע, שיתענגו עליו, אלו המעדיפים נוחות, שישלמו עליה, אבל מספיק כדי שזה לא ישתלם.
כי אי אפשר להוציא תותים מעץ לימון...

ויהי ערב ויהי בוקר

2011-10-18T09:04:00.001+02:00

ויהי חופש...

'ל'

2011-05-27T19:12:00.000+03:00

כמו נהג של רכב עם מדבקת 'ל' על פגוש הרכב.
שולט בתאוריה, יודע את התורה אבל כזה שגם אחרי 10 טסטים לא יקבל רישיון.

אני מאוד מקווה שאחרי הנאום הזה של ראש הממשלה הוא יזכור לשים 'ל' על הרכב שלו.

כי בניסיון לומר את הדברים הצודקים לכאורה הוא שכח להיות חכם.

כמו בנהיגה, הנקודה החשובה היא הפעולה ולא הסיסמאות.
כאן הוא פספס את הרעיון שלומר את הדברים שיאפשרו להניע את התהליך, הרי התוצאה תקבע כשיתחילו לדבר ויפסיקו לנאום.

'ל', אפילו לא נהג חדש.

חכם בדיעבד...

2010-12-06T23:02:00.001+02:00

חכמה שבדיעבד...
זה כל מה שנותר לומר על המדינה שלנו אחרי אסון הכרמל.
מבלי להתייחס להופעה של ראש הממשלה על כל פיסת מרקע כאילו היה בר רפאלי במהלך האירוע.

להיות חכם בדיעבד יכול להיות כל אחד.
לנצח בפוקר שהקלפים חשופים ונראים לעיני כל זה נטו עניין של מזל.

ראש ממשלה אנחנו בוחרים ומציידים אותו בכל טוב כדי שיעשה מה שנקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה".
אם נכשלתם בזה, שום טייסת של שום מטוס לא מצדיקה את המשך משחק הפוקר הזה.
שחקנים שמשחקים על מזל יש באלפים, אנחנו מחפשים כאלה שיודעים לשחק נגד המזל.

תאריך איזרוח - ה- 22/11/2010

2010-11-22T22:50:00.000+02:00

10 שנים בדיוק לאחר יום הגיוס שלי הגיע יום ה"איזרוח" שלי.
זו הייתה שרשרת "איזרוח" ארוכה.
תחילתה בתהליך מיון קפדני של מדינות מובחרות לטיול.
לאחריו חיסונים, נגד מחלות לא מוכרות.
היה גם גיבוש שכלל צעידות ארוכות ובקשיים של איך לא חוזרים הביתה.
הטירונות ארכה 4 שנים שכללה עבודות מזדמנות, רומנים קצרצרים, חיים סטודנטיאלים ושימוש במקלדת ומסך.
הגיעה הכומתה ולאחריו הכרזה על היותי אזרח כשיר.
והיום, פעילות מבצעית, כזו שבסופה המדינה שוב לוקחת ממי שבאמת נותן, לוקחת מיסים.

יום ראשון בעבודה...
תאריך "איזרוח" - 22/11/2010. תאריך שחרור 24/06/2049.
עכשיו אני חתום קבע, אפילו לא שאלו אותי, עד גיל 67...

Fixel Algorithms

2010-11-16T00:16:00.000+02:00

יש לי ילד...
טוב, לא בדיוק אנושי ועם ידיים, מצד שני ולזכותו יאמר הוא לא זקוק לחיתולים.
אבל אין לי איך לתאר אחרת משהו שהוא ממש שלי (שלנו) ואני ממש גאה בו.

ניר, חבר ושותף, ואני כבר שנתיים זורקים רעיונות לעשות משהו.
לא רק "לעשות כסף", אלא ההרגשה שאתה שווה משהו, משהו שאחרים יתגמלו ויעריכו במחווה הכי יקרה בעולם קפיטליסטי, ישלמו עליו!

אז היום, אחרי חודשיים של הריון אבל בלידה חלקה זה נולד - PSKiss Pixel Gear Suite. יש בזה הרבה ממה שאני אוהב, צילום, מתמטיקה, אלגוריתם, משהו ראשוני ובעיקר יצירתיות, שונות, לחשוב Out of The Pixel.

אז יש אחד שיעשה את הנשים יפות יותר, כזה שגורם לנייטרלים לבחור צד ועוד אחד כזה שמדכא אופטימיים מדי ומבהיר את הצבע לאלה שיש להם יום שחור.

ניר ואני ניסחנו זאת כך:

Our team objective is to multiply pixels to look good, add them up to be sharp, divide them to make them vivid, subtract them to make them noise free, Fixel them so you would like each and every one of them.

4 מי יודע

2010-10-12T23:03:00.000+02:00

4 שנים,
3 רומנים,
2 דירות,
1 תעודה.

הכל היום נגמר...
הגשמתי את הציפיות, בעיקר של הסביבה ממני.
הציפייה של כרטיס אשראי מוזהב בארנק לצד תעודה לבנה על הקיר, סמלי "אחד מהעדר".

ה- 4 שלי נראית לגמרי אחרת, היא בדרך כלל מתחילה ב- 4 מדינות ונגמרת בזוג נעליים אחד הרוס, אבל...

אז עכשיו ממתינות שיקגו וניו יורק לסיבוב נאומים לטובת התרמה לירוקים ואח"כ החיים בצפון עם עבודה חדשה, רכב חדש ואותו בן אדם פלוס תעודה.

האם אני מפלס את חיי או שמא הם מפסלים אותי?

ד"א, אבא, מזל טוב, האמן לי אתה, בניגוד לכל הסובבים אותך, נהיה צעיר משנה לשנה!

The Power of Opera Where Every Drama Is a Hoax

2010-07-13T23:43:00.000+03:00

כוחה של האופרה כשכל דרמה היא תעתוע.
חולשתם של החיים שכל תעתוע הוא סיבה לדרמה.

איזה שיר מדהים, המילים של המשורר האיטלקי Lucio Dalla, הביצוע העילאי של Lara Fabian, זמרת שמלבד 4 אוקטבות יודעת גם 4 שפות. יש לה אפילו ביצוע, כמתנת עצמאות 60 לישראל, מהפנט לשיר "חורשת האקליפטוסים" של נעמי שמר, החוגגת היום יום הולדת 80. כך בעולם של כל כך הרבה מידע אפשר תמיד לסגור מעגל של יום, תאריך, אירוע מיוחד ושיר נהדר, שהעוצמה שלו בכל מילה, והעוצמה שלה בכל בת קול או תנועת יד רחוקים מלהיות תעתוע מלבד לתעתע את עצבי הדרמה וההתרגשות.

Lucio Dalla - Caruso, תבלו...

אלוף לנצח...

2010-06-27T21:20:00.000+03:00

כבר שבועיים, אחת ליומיים, 4:00 לפנות בוקר אני קם לאירוע האנושי הזה - גמר ליגת ה- NBA.
כילד, כירושה מאבא שלי, קיבלתי את האבה ל"יונה" - לארי בירד, שחקן כדורסל שהגיע לכל פסגה אפשרית למרות שכשהוא מנתר הוא נמוך ב- 3 סנטימטרים ממצב עמידה, ומאז אני אוהב את הירוקים.

אבל השנה, בגמר, הייתי כולי צהוב.
רק בגלל שחקן אחד, מס' 8 בגלגול הקודם, מס' 24 כיום. ה- MVP של סדרת הגמר.

לקח לי שבוע לכתוב עליו, כי זה הזמן שלקח לי להתאושש מחוסר השינה שצפייה ב- NBA Playoffs גורמת למי שחי ממזרח לגריניץ'.

משהו מיוחד בשחקן הזה, קובי ברייאנט. הגיע לליגה כסייח צעיר בן 18 שכל כולו בנוי על זה שאת הבלתי צפוי לא ניתן לעצור. כיום, השחקן שהכי צפוי מה הוא הולך לעשות, הוא הולך לעשות את הבלתי עציר. ההימור הכי בטוח כשאין סיכוי.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק שינוי ספורטיבי בגוף של אתלט אלא סיפור אנושי של מישהו שלא רוצה / יודע / יכול להפסיד וכמעט הפסיד הכל בגלל זה. הוא התבגר, השתנה, התמתן, כל מה שהזמן עושה לאנשים בעשור השלישי לחייהם.

אבל מבחינתי, הסיפור של הגמר והסיפור של השחקן הזה היה בדיוק 3:41 לסיום המשחק האחרון.
המהלך שמתאים לקובי הצעיר, זה שחודר על אפם וחמתם, פולשני, תקיף ומהדהד כמו סופה בתוך תיבת דואר.
ככה, הוא כמו כולנו, כדי לנצח, צריך להרגיש צעיר, אחרת זה הפסד ידוע מראש.

כמובן, אחר כך באו ההשוואות להוא שלא ניתן להשוות אליו.
ובכל זאת, זה היופי בשחקן הזה, אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, הוא תמיד יתן לך סיבה טובה לשניהם, כמו החיים עצמם.

עוד נר לעוגה...

2010-06-25T00:01:00.000+03:00

אף אחד לא מקשיב לאף אחד.
גם השנה, לא הלך.

D - Day

2010-05-24T07:12:00.004+03:00

4 שנים לתוך יום אחד - יום פרוייקטים.
היום, אלמוג, השותף שלי, ואני נציג את הפרוייקט שלנו - "שחזור אוטומטי של תמונה שטושטשה עקב חוסר מיקוד".

מבחינתנו, זה פרוייקט שמחזיר חלב שנשפך היישר לתוך הכד.
תביאו תמונה מטושטשת, כזו שהמצלמה פיקששה בה, כמנהגו של מרפי זו תמיד תהיה התמונה הכי מרגשת, הכי חשובה הכי הכי, ועם טיפול אוהב היא תהיה כפי שהיא הייתה יכולה להיות, חדה.

אני מתרגש, פעם ב- 4 שנים אני הוא שכותב את השאלות, אני הוא שמציג את התשובות.

שוחים בכסף, אנשים זהב

2010-04-22T23:00:00.002+03:00

שמעתי איש חכם אומר שמי שאינו קומוניסט בגיל 17 אין לו לב, מי שנשאר קומוניסט בגיל 21 אין לו שכל.

עם ההיגיון הזה קשה להגדיר את בוב מור, האיש הגשים את החלום הקפטיליסטי והתעורר לתוך שיתופיות של קיבוץ, מרצון.

בדיוק עכשיו, אנחנו מדינה כמפרש המחפש רוח לתפוס כיוון.

מבחינתי, הכיוון ברור, אני רוצה מדינה קפיטליסטית וחברים (אזרחים) סוציאליסטיים. הגשמה עצמית מתובלת בחמלה אנושית.

נ.ב.
את הציור הנפלא משמאל ציירה שרון רסולי שהיא מעין Lord of The Pencil.

Avatar

2010-01-30T23:00:00.001+02:00

Avatar, לאן שלא תפנה, תראה אותו.
חמישי האחרון, 00:45 וגם זה בקושי, השגנו כרטיסים לראות אותו.

כבר שנים נדמה כאילו בהוליווד מסתובבים 3 תסריטים בלבד, רק השחקנים מתחלפים.
זו אולי בכלל גישת חיים שכזו שכן "ההיסטוריה רק חוזרת על עצמה".
את התמונה שאני צילמתי, צילם כבר אחר, טוב יותר.
את הבחורה שאהבתי, אוהב כבר מישהו אחר, בלב ודם סמיך יותר.
את השיר שאולי אכתוב, מישהו כבר הלחין.
הפצע שהתחבושת לוחצת חזק לעורי כדי שלא יזל, אצל אחר כבר הגליד.
את המשפט הזה, כתב מישהו אחר, חד, שנון וקריא יותר.
לעזאזאל, אפילו הסיסמא על חוברת המבחנים שאני פותר עכשיו, כחלק מ"הניירת" של סוף הסמסטר, היא "מישהו כבר פתר את זה לפניך".

אז מה הקטע של הסרט הזה?
הרי התסריט הוא אפילו הגנרי ביותר מה- 3 שמתרוצצים על מסכינו, אהבה כנגד כל הסיכויים ונצחון של קטן, חלש אך מוסרי עם אהבה את הגדול והשבע.
James Cameron הוא איש של חוויה, הסיפור הוא רק אמצעי.
ו- Avatar, הלוגו של שם המשתמש בכל פורום, הוא חתיכת חוויה, הוא רק חוויה.
למעשה נראה שהתסריט כל כך צפוי בכוונה תחילה שחלילה וחס שהצופה יתעמק בדיאלוג חד כקרן שמש דרך זכוכית מגדלת אלא ישקע כולו אל תוך חוויה כאילו הייה תינוק שרק פקח עיניו לאורו של העולם ועלמו התלת מימדי של הבימאי זה כל שעיניו רואות.

ואולי זו כל הפואנטה, שאולי הכל כבר נרשם, אולי אפילו צוייר על קיר, אך החוויה שלנו תכתוב אותו מחדש.

אז כל מה שנשאר זה לגלות, יום אחד, איך החיים שלי נראים ב- 3D.

עיפרון ומחק

2010-01-19T15:26:00.000+02:00

איני כותב בעט.
אני יודע שלא כל שאני רושם נכון, תמיד יש מקום לטעויות, גם אם הן אינן רצויות כמו אורח.
כן, זה לא שאני לא טועה, מה גם שאיני טועה תכופות.
העניין שאיני רוצה שטעויות ימשיכו איתי הלאה.
כתמי דיו הם פה להישאר, מריחות טיפקס הן פה להזכיר.

טעיתי, למדתי, מחקתי והמשכתי.

חיים ומוות ביד הלשון...

2009-10-08T12:37:00.003+02:00

משהו שתמיד טוב שיש, לשון חלקלקה, תרתי משמע.
חכם לא יכנס למצבים שפיקח יחלץ מהם בעור שיניו וחלקלקות לשונו.

חשמל זורם בכביש תחתיך

2009-10-05T19:22:00.000+02:00

יש דברים שעושים את הבוקר.
קפה טוב, עיתון, הילדים שאולי סופסוף מפנים את הבית לביה"ס או סתם להתעורר ולגלות שיש עוד שעה לישון.

לי את הבוקר עשתה כתבה ב"גלובס".
אני לא שותה קפה, למיטב ידיעתי אין לי ילדים, אין לי צורך בעוד שעות לישון ואת העיתון שלי אני קורא דרך פיקסלים של LCD ולא טיפות דיו.

בכל אופן העניין הוא לא רק הפיתוח המבורך, התועלת ה"ירוקה" שביכולתו להביא אלא פשוט שמוטב מאוחר מאשר אף פעם.

איפשהו, היה נראה לי שאנחנו היינו צריכים להיות אור לגוים תרתי משמע.
אינטרס של המדינה הזו משחר הקמתה ועד להיום, ספק גיל הבלות ספק נעוריה, זה להיפטר מהתלות בדלקי מאובנים.
אצל כולם זה עניין של אופנה ירוקה ומחיר בכיס, לנו זה עניין של חיים ומוות.
הרבה מוות קרה בימים ימימה מתחת לאדמה של שכנינו רווי הזהב השחור, הרבה מוות היה נחסך על אותם אדמות אם היינו פותרים את התלות הזו.

אך, אילו תינוקות היו מתייאשים מהנפילה הראשונה, הם לא היו לומדים ללכת.

עכשיו הגיע הזמן לרוץ, לשנות, להיות אור וחשמל לגויים.
בוקר טוב.

כשיש זמן...

2009-09-14T18:27:00.009+03:00

אף אחד לא יכול לעצור את תקופת המבחנים.
עם רצון או בלעדיו, מתישהו היא מסתיימת. מכשמסיימת התקופה אין יותר סיבות טובות יותר או פחות למה לא לעשות את מה שתמיד מתלוננים שאין זמן לעשות.

אז יצאתי לצלם מעט בזמן האחרון, וזה מה שיצא לי, מנה גדושה של פיקסלים צבעוניים.

חלקם מסיור בגן הבוטאני בירושלים, חלקם מיום הופעות רחוב בעיר העתיקה ב"ש ואחת מהן מכנסיית הקבר בירושלים.

Living In Never Say Never Land...

2009-08-17T22:17:00.011+03:00

אני אזכור אותו.
אני אזכור אותו כל חיי. האיש שרץ ובין צעד מהיר לנשימה טרופה אמר "לעולם, לעולם אל תאמרו לא".

פיטר פן בכל חיוך, צעד ובעיקר בכל פעם שהשעון קופא.

9.58 על המסך, ראיתי את Usain Bolt שובר את השיא, מהיר כמו עשן דרך חור מנעול. כיביתי את הטלוויזיה, הספרות עדיין היו שם, מהדהדות. לקחתי נשימה לאפס את ההתרגשות, הדלקתי אותה והספקתי לראות את Tyson Gay קובע את התוצאה השלישית בטיבה אי פעם. הוא הגיע לקו, עייף ומאוכזב. שני, כאשר עתה רץ את ריצת חייו.

הם נעמדו שם, שורה, כתף אל כתף.
אתה מריח את הפחד של המתחרים שלך, את הצל המתמתח.
אתה מביט בלכאורה האויב הגדול שלך, לוח השעון ומנחש את הספרות.

והנה הוא שם, המצלמה עליו, נינוח כסב המביט בנכדיו, לא מביט סביב. אין מתחרים, אין אויב. יש שותפות לדבר עבירה למסע הקצר כנעוריהם של בני האנוש, רגליו הנושאות אותו. האיש הזה מתחרה רק מול קצה היכולת שלו לדמיין ומנצח.

חי לו, בארץ "לעולם אל תאמר לא...".

נ.ב.
מה שהיה, הוא שיהיה.

The Rolling Stones - As Tears Go By

2009-08-05T21:27:00.027+03:00

תקופת מבחנים.
תקופה שבה יותר מוגדר מה אתה לא עושה, מה יכול לעבור מול העיניים, מה היית יכול לחוות, לטעום ולהתנסות בו.

אבל לא היום, לא הערב, מחר יש מבחן...
אין טעם להלחם בזה. זה כמו להילחם בסופת חול עם מים, זה לא עובד ואתה מסיים עם בוץ על הפנים.

מסתפקים בידיעה שדרך חלון צר, גם הכנרת נראית מלאה.

מדהים שגם ה- Rolling Stones הרגישו כך לפני כמה שנים...

מוקדש לאלמוג יוסף, שחווה איתי את כל מה שלא חווינו.

4 ביצים, 6 עגבניות...

2009-07-29T00:49:00.072+03:00

למיקי רוזנטל יש ביצים גדולות. כל כך גדולות שכל תושבי סין אוחזי ידיים יחד לא יקיפו אותן.
אחרי שפלטתי את מה שיש לכל אחד על הלשון בתום צפייה בסרטו, "שיטת השקשוקה" נוכל להתפנות לדבר על הדברים הפחות חשובים.

אני לפעמים חוטא ונתקע בערוץ 1. אולי זו שארית מהמשפט הקבוע של אימי שאין מה לראות בטלוויזיה ואם כבר, עורץ 1 היחידי שמשדר דברים שווים צפייה. כשיש "חוק וסדר" על המרקע בערוץ 1 אני שמח להסכים איתה, אתמול שוב נאלצתי לעשות זאת. האמת, השידור הזה היה כל כך חשוב שהיה טוב אם מישהו היה מחשיך את כל שאר הערוצים המשודרים בישראל.

סופסוף ערוץ עם רייטינג מעל בית קולנוע שכונתי ממוצע הסכים לשדר את הסרט החשוב הזה.
בלי קשר לעד כמה העובדות של מיקי רזונטל נכונות.
הסרט הזה, יותר משהוא אומר משהו רע על משפחת עופר, שעקרונית פשוט עושה מה שהיא עושה הכי טוב קונה כמה שיותר בכמה שפחות, אומר משהו רע עלינו.
כמה זול אנחנו מוכנים למכור את עצמנו, כמה מעט אנחנו מוכנים לדרוש עבור מה שהזענו כולנו כחברה עבורו. אפשר להפיק עשרות ימים של דיון ציבורי על הסרט הזה. החל מאיך הפרטה צריכה להתבצע במדינה שלנו וכלה באיך מספקים במה תקשורתית גם לעיתונאים שרוצים לצאת נגד הזרם, נגד בעלי המאה שקנו את הדעה.

אחרי הסרט של מיקי רוזנטל, הופיע הסרט מטעם משפחת עופר ולאחריו דיון באולפן.

ערוץ 1 לא ראה דם ימים רבים מאז "פופוליטיקה" וישר שיסע את מיקי רוזנטל בנציג מטעם.
אלי גולדשמיט, ח"כ לשעבר, דוגמה מהלכת לכך שלכל אחד יש מחיר וחלקנו אפילו נמכרים במבצע, ניסה לתת את הצד הקנוי של האמת, אלו שעליו שילמו האחים עופר לאנשי יחסי ציבור, עורכי דין ועוד כמה בעלי מקצוע.
הוא בעיקר צעק. עוד בצבא למדתי שאנשים שצועקים הם כאלה שלמילים שלהן אין כח בפני עצמן, אז הם מחזקים אותם בצלילים רמים. אם המילים לא מהדהדות מעצמן, אז לפחות שעור התוף ידע שהן היו פה.

מיקי היה נראה עייף, אדם שעבר קרב קשה ביותר בשביל כולנו ולא מבין איך נשאר עומד לבד.
בכלל הוא נראה לי עיתונאי המונע מדלק המשמעות הרחבה של התוצרים שלו. כמה הם כואבים, אפלים ונוגעים ליותר אנשים.
הוא הראה לנו תמונת ראי מפחידה, שמחייבת אותנו להתעורר, להיות אכפתיים. לא מגיע לנו פחות מתושבי הולנד, אנחנו מקבלים פחות כי המחיר שלנו "זול". אני מקווה שההד הציבורי לא ישאיר אותו לבד, מולם.

אפשר לתאר רבות את הטיעונים והדיונים שהיו לאחר מכן, גם לדעתי חשוב שכל אזרח יהיה מודע להם. מול בליל הבעיות הפתרון מאוד פשוט, שקיפות ומערובות, משם הזמן פשוט יניע את הכל בכיוון הנכון.

אבל לי, אישית, הפריעה נקודה אחרת. בריונות הכסף שמשפחת עופר הפעילה מול מיקי רוזנטל.
מיקי נתבע בבית משפט על הוצאת דיבה. הסכום אותו דורשת משפחת עופר - 3,500,000 ש"ח.
זה סכום בלתי נתפס עבור אדם כמו מיקי רוזנטל וחסר משמעות עבור משפחת עופר. כל מטרתו הוא ליצור פחד משתק "עיתונאות חוקרת". תג מחיר ל"סיכוי מול סיכון" בכל תחקיר מסוג זה. מיקי גם אם עשה לנו שירות עצום וטעה בפסיק עלול להיות במצב שהוא מוכר את נשמתו על מנת לצאת ממצב הביש הזה. משהו צריך להגן על מאמץ כזה, לא ייתכן שהוא ינוטרל בבריונות כסף. אני מקווה שהשופטים יבינו זאת.

אני מאמין שלכל אדם יש מחיר, אני רק מקווה שפעם הבאה נקבע את שלנו כמדינה מספיק גבוה כדי שאיש לא יוכל לנגוע (נגעת, שילמת).

רק הערה קטנה לסיום - רק ערוץ אחד יכול להיות כל כך לא "פוליטיקלי קורקט" ולשדר חסות של "רוטב שקשוקה" תוצרת יכין במהלך השידור.

באים קטנים, יוצאים גדולים

2009-07-11T14:19:00.023+03:00

לפני מספר שבועות, אורי אביטן, בן הדוד שלי ואני הלכנו לצלם.
משהו שאנחנו עושים לעיתים קרובות בזמן האחרון.

אורי הוא צלם מעולה, שולט נהדר בכלי הצילום, המצלמה שלו.
הציוד שלו הוא משהו בעלות של משהו שלרוב נוסע על הכביש עם מזגן דולק וחיוך מסופק ושבע של הנהג.

נסענו לתל חדיד, מקום קטן שבו הגדולים ממעטים להפריע לקטנים.
חיפשנו אובייקטים לצילום מאקרו.
אורי לימד אותי מעט על המיומנות הטכנית, ניסיתי וזה מה שיצא, לא רע לטעמי לפעם ראשונה.
החרק נקרא "ארימחוש שעיר" (ידוע יותר בשם השגוי "מחושית ינשופית").

בקרוב, נלך שוב להתבונן מקרוב קרוב על הקטן קטן.

המכונות ניצחו

2009-07-05T21:36:00.002+03:00

מהי הגדרה טובה יותר לנסיעה בזמן מלהתבונן בהיסטוריה מתרחשת?

זה היה משחק שלאורכו רוג'ר פדרר שיחק מול ההיסטוריה ופיט סמפראס ביציע ואנדי רודיק שיחק מול מה שכולם חושבים עליו, הלוזר שהוא עצמו יצר בשנותיו בסבב.

הצטרפתי למשחק במערכה השנייה.
מצטרף פסימי, בתרגול באוניברסיטה דמיינתי איך פדרר פוגש ברודיק ההוא וכבר מוביל באיזה 2 מערכות תוך שעה עד שאני חוזר למרקע הטלוויזיה.
מבט פסימי ותמונה אופטימית, רודיק מוביל במערכה אחת ואנחנו בדיוק על סף שובר שוויון.

רוג'ר פדרר, Ice Man חסר רגשות ורגישות זולת היד החובטת שלו. רגישה ועדינה כליטוף אישה אוהבת. פנים קפואים ויד ששרה.
לעומתו, אנדי רודיק WYSIWYG טהור כאדם ובעל יד שכולה עוצמה של פלדה קרה.
הפכים גמורים שכמו היין והיאנג מחזיקים טיפה טהורה של ההיפך של עצמם, ביד החובטת שלהם.
הקהל, בבירור נוטה לטובת בן האנוש.

פדרר לוקח את שובר השוויון בהתרוממות של צונאמי מהקבר.
רודיק נקבר חזרה לתוך הוא עצמו, כפי שאנו ראינו אותו לפני המשחק.

במערכה ה-3 שוב שובר שוויון, רודיק מקבל הזדמנות שהיא נטו אירוניה של אלוהי הצירוף המקרים להראות שהיום אנדי כולו פדרר. ומפספס...

במערכה הרביעית משחקון אחרון הוא נופל, נראה שלא יקום, אבל זה היום שבו הוא מנשל את התדמית הישנה. שובר ומנצח את המערכה. במה שיעביר אותנו למערכה המדהימה שחוויתי בחיי.

How Do You Shoot The Devil In The Back? What If You Miss?

לשבור את פדרר במערכה החמישית שקול ללירות לשטן בגב.
זו ההרגשה שליוותה את המשחק של רודיק, שולף לא שולף את אקדח השבירה ולבסוף השטן מסתובב וסוגר עניין.
המכונות ניצחו, בני האנוש הפסידו.

רגע של חיים

2009-06-30T10:57:00.005+03:00

לאן שלא פונים היום ברחבי האינטרנט, סיפור מותו של מייקל ג'קסון נאסף כאסופת פיקסלים על המסך.

המצער הוא, שכנראה, רק כאשר דום הלב תקף אותו, הוא, לראשונה בחייו, פגש את החיים האמיתיים לשבריר שנייה ונפרד מהם.

ממש לראות את רומא, ולמות.

כל זה לא גורע מהיותו, אולי, הפרפורמר הטוב בהיסטוריה.

מתנת יום ההולדת המושלמת

2009-06-28T19:57:00.004+03:00

היה לי יום הולדת.
המתנה המושלמת מבחינתי, שמישהו ישכח את יום ההולדת שלי.

כל שאני מייחל, שלוח השנה, לשנה אחת, ישכח את יום ההולדת שלי, ידלג על ה- 24 ביוני.
שנה הבאה, מה- 23 לדלג ל- 25 ולהשאיר אותי בן עשרים ו...
אם חבר טוב, אקסית או שתיים שכחו, אז מה זה בשביל האחראי על לוח השנה?

אין לי בעיה עם יום הולדת, יש לי בעיה עם הזמן, חולף מהר לו, מהר לי, מהר מדי.
אני מקבל את זה שלא בוחרים מתי להיוולד או חלילה וחס מתי להפרד מהעולם, אבל חשבתי שכל מה שבין לבין פתוח למשא ומתן.

אם לאסירים מוותרים על שליש, שיוותרו לי על שנה, אני צריך אותה, אני רוצה אותה, יותר מכל.

אז יש לו מייל או משהו שאפשר לפנות אליו?

נ.ב.
השנה, צירוף מקרים שכזה, בן הדוד שלי, אורי התחתן בדיוק ביום ההולדת שלי עם בת זוגו גלי, אז הייתה סיבה טובה לא לדלג על היום בשנה הזו (מזל טוב להם, מסיבה גדולה ואלכוהול חינם ביום ההולדת הם עסקה לא רעה כלל), ככה שאין לי בעיה עם מתנות דחויות בשנה...

הקהל לא מאמין במילים, אלא בכח...

2009-06-18T12:35:00.004+03:00

כמו חוק התגובה של ניוטון, ראש ממשלת ישראל הגיב לנאום של ברק אובאמה.

שוב מילים נדרשות לחולל פלאים ומהפכות.

ואנחנו בכלל עם שלא מאמין במילים אלא בכח.

הנאום של בנימין נתניהו הוא "אם וכאשר, אולי..." אחד גדול.
מה עובר לאדם בראש, כאשר לעט שאוחזת ידו כל הרבה משמעות לחייהם של כל כך הרבה אנשים? נראה שהעט שלו טפטפה חשש ולא תקווה.

כבר במילים הראשונות של הנאום:

"האיום האיראני עדיין לפנינו, כפי שהתברר אתמול במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון, לאנושות כולה, הוא המפגש בין האיסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון ואשוחח על כך בשבוע הבא עם מנהיגים באירופה. זה שנים שאני פועל ללא לאות להקמת חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני."

מילים "פראנואידיות", מכאן, שום מילה לא יכולה להתרומם.

מה אתה אומר כשאתה שותק?
לטעמי, נואם אומר לא פחות כאשר הוא שותק. בשתיקותיו נתניהו הפגין חשש שמה את ההליכה בין הטיפות הוא יסיים רטוב.
הוא רצה לומר מילים של תקווה ושלום בפנים של אפרוריות חורפית אירופאית.

הפרטים אליהם נכנס נתניהו (פירוז, ירושלים חזון כלכלי), בלי קשר להאם הוא צודק או לא, שייכים למסמכים והסכמים, כאלו הנכתבים בידי עורכי דין, אנשים עם לשון קצרה ועט ארוך ולא למנהיגים להם חזון שקצרה היריעה מלכסות אותו.

חזון גדול מתחיל במילים פשוטות, תמימות ונהירות.
במקום להוציא אותנו אל הרחובות ולצאת אל הדרך, חזרנו אל האוהלים, לחיי היום יום שלנו אותו זמן, אותן בעיות.
לעמות זאת, הנאום היה קלישאתי, חסר דמיון ומעוף שחששתי שלאחר כל אוסף "הברור מאליו" נתניהו יעבור לנאום בחרוזים כאילו היה הנואם של בוגרי חטיבת הביניים.
עוד אירוע שצריך לזכור לשכוח.

איש של במה, לא של מילים.

Man Of Words

2009-06-04T17:49:00.057+03:00

צפיתי נפעם בנאומו של ברק אובאמה.
איש של מילים הוא נשיאה של ארצות הברית.
איש של מילים אמיצות, מחלחלות כאילו היו זרע הרוצה לאדמה להפריח את השממה.

מנהיגים, ידיהם ורגליהם בפיהם.
עוצמתם מלשונם ולא היקף זרועם.
איש רב און ברק אובמה. הגדולה בו, שקורנת ממנו תחושת הניצחון של התקווה על הייאוש.

וכך, כפי שעשה לאורך מערכת הבחירות בארה"ב, התמודד מול הנעליים הגדולות שיצרה כותרת "נאום סיטורי בקהיר".
במילים פשוטות, צועדות יחפות בהילוך תמים כשל נערה הצועדת על חוף הים, פנה הנשיא אל עומק הפצע בעולמנו. לפשר, לפייס ,לשנות להנהיג.

את הניסיון שלו אני לא מודד במאזני ה"שמאל, ימין" בישראל.
"משחק הסכום אפס" בו מה שטוב לאויבנו רע לנו הוא משחק ששיחקנו זמן רב מדי כדי להבין שאין בו לא הנאה, תחרות או תקווה.
מנהיגים יוצרים שינוי במילים, שותלים תקווה, מקוששים ייאוש.
לנו נשאר לתרגם מילים למעשים, קרקע יבשה ומחוטטת פצעי דם ואיבה לאדמה שופעת נוזלים של שינוי.

זרע אחד, אל המדבר של המזרח התיכון.
האם נקבל אותו בקרקע צחיחה או כתחילתה של הפרחת השממה?

"And I want to particularly say this to young people of every faith in every country. You more than anyone have the ability to reimagine the world, the remake this world.

All of us share this world for but a brief moment in time. The question is whether we spend that time focused on what pushes us apart or whether we commit ourselves to an effort, a sustained effort to find common ground, to focus on the future we seek for our children and to respect the dignity of all human beings."

הפסד רגשי

2009-05-28T03:02:00.001+03:00

הם הפסידו.
הקבוצה הזו, שבגיל 6 אבי הראה על מרקע טלויזיה מרצד חולצות אדומות רצות אחרי כדור אדום הפסידה.

ספורט זה תחרות שאם תראה לי מישהו שמפסיד בכבוד אני אראה לך "לוזר".
כל זאת בגלל שההישג, שלעיתים הוא פיזי, שכלי או נתון למזל הוא בעיקר מאבק רגשות ויצרים.
תחליף חוקי שגברים מצאו למשפט האלמותי "בוא נסגור את זה ביננו בחוץ".
ובדיוק כמו שם, בסמטא האפלה "בחוץ", הרבה יותר מכאב האגרוף החורך בפרצוף זה הרצפה שפוגש האגו, החבטה הבלתי מתפשרת לרגש, לתחושה שאתה יכול.

יש המון ניתוחים, דעות, רגשות ובעיקר מילים על המשחק.
אבל לי בתוך כל זאת מסתתר לב שבור.

אי שם באותם ימים שהרגל שלי גדלה מעט מספיק להכיל כדור, לבעוט בו ולנתב אותו בחרתי לי שחקן.
שיערו מקורזל, חיוכו תמים ובעיניו רוח הספורט - רייאן גיגס שמו.
בכל מהלך במגרש הביתי הייתה לי התחושה שכל בעיטה שלי, הוא מרגיש.

שנינו גדלנו בתוך המשחק הזה.
הוא כשחקן, אני כצופה, חולם ומתנסה בשכונה.
הוא צמח להיות השחקן הגדול בתולדות יונייטד של ה- 15 שנים האחרונות.
אני בימים מסויימים הרגשתי כגדול במגרש ב"בי"ס יבנה" השכונתי.

הוא גם היה אהבתו של המאמן שלו, אלכס פרגוסון.
והיום, כמו אב, פרגוסון לא יכל שלא לתת את הבכורה ל"בנו" היקר מכל.
זו הייתה טעות.
זה היה שקול ללבחון האם ברצלונה ביום טוב כפי שילד בודק את כיוון הרוח ברוק.

נשבר לי הלב.
גיגס, השחקן האהוב עלי מאז גיל 7 שבר לי את הלב כמו כל אהבת ילדות שמכבדת את עצמה.

ברור כשמש

2009-05-17T14:00:00.000+03:00

מדהים.
שימו את הכותרת, "משחק הטניס הארוך בהיסטוריה" וכל אוהד טניס ממוצע ידע בוודאות מוחלטת 2 דברים:

אחד השחקנים הוא רפאל נדאל.
המנצח הוא רפאל נדאל.

אני מעריץ את השחקן הזה.
ראשית כי הוא שחקן נפלא, ספורטאי אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ע (אני די בטוח שלו יש יותר) גידיו.
שנית, כי הוא מעמיד את רוג'ר פדרר מול אתגר.
אתגר זה המהות של הספורט. ופדרר כמעט זכה בתואר "הגדול מכולם" בלי אתגר וזה חתיכת הישג לא ספורטיבי.

השוד בסטמפורד ברידג'

2009-05-07T14:27:00.002+03:00

אין דבר יותר צודק מחוסר הוגנות.
לפחות לא בספורט.

נהנתי מהמשחק אתמול.
ליגת האלופות היא כנראה התאטרון הדרמטי הטוב בעולם, היכן שאגדות מתרחשות.
ההנאה הייתה כל כך גדולה שהערב יתוייג בקלסר "החטאים שבין אדם למקום" שלי.

אני חושב שצ'לסי גרמה לי להעריך מחדש את הכדורגל כמשהו מעבר למה שאני חווה ביום שישי במתנ"ס.
כשמשחקים כדורגל עם החבר'ה, העניין מאוד פשוט, לעבור שחקן ולבעוט.
בשבוע שעבר ואתמול צ'לסי גרמה לי להבין שמאמץ קבוצתי הגנתי, יכולת של שחקן להגן נכון היא לא פחות יצירתית, מיוחדת וראויה להערכה מעוד כדרור של ליאו מסי.

לדעתי, כמאבק בין 2 קבוצות, אין לי ספק שצ'לסי היא קבוצה טובה יותר מברצלונה.
היא מסוגלת להעלים את היתרונות של הקבוצה הספרדית, לכפות סגנון משחק המתאים לה ובניגוד למשחק הקודם להראות שהיא גם תכליתית ועוקצת בהתקפה.

הבעיה עם ברצלונה היא שאין לה תכנית ב'.
יש לה את המשחק שלה באש ובמים.
המאמן, גווארדיולה חייב תכנית ב', לגמר, לימים לא טובים, לשנה הבאה.
לא יוצאים לקרב בלי תכנית ב'.

הספורט מוציא את המיטב מאיתנו, בני האדם.

עולם של Low Pass

2009-04-18T15:13:00.001+03:00

כתבתי באתר D-Spot מדריך על Skin Smoothing - De-Grunge.
מאוד נהניתי לכתוב את המדריך.

הוא עוסק בדברים שאני לומד ורוצה לעסוק בהמשך חיי.
כדי להמחיש את השימוש בכלים הללו יצרתי Band Stop Filter בשירות היופי.

ביני לבין עצמי תהיתי על המשמעות של להפוך בני אדם ל"פוטוגניים" יותר.
כמה אירוני שהדרך לעשות זאת היא דרך מסנן שנקרא Low Pass. כזה שמעביר תדרים נמוכים, משטיח פרטים ומעלים צלקות שלעיתים לא בחרנו בהן.
בדיוק מה שנראה שהחברה המודרנית עוברת דרכו, תהליך משטח של דעות, עיסוקים ורעיונות.

כמו השיחות שלנו, שלרוב מחליקות בחינניות על פני השטח כאילו היו מחליקי קרח באגם קפוא של הסנטרל פארק בלי להתעמק מה יש מטה ומה עובי שכבת הקרח, קר וחשוך מתחת לפני הקרח.

זה אנחנו אלו שבחרו שהטאפט בסלון הדירה שלנו יהיה ערוץ 2 על מסך שטוח.
אני לתומי חושב, שהרווחנו כל קמט ביושר.

איתות מהמגרש

2009-04-10T21:36:00.006+03:00

חזרתי היום לבאר שבע.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.

שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.

האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.

אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.

כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.

כגודל הציפיות, גודל האכזבות

2009-04-01T09:42:00.005+03:00

זו לא בדיחה של אחד באפריל.
יש לנו ממשלה חדשה בישראל.
לא יכלתי, כמנהג הפוליטיקאים, להמנע מלבחור כותרת צינית עם אליבי מובהק. אבל עוד מעט תיגמר הציניות ותתחיל תקווה, לפחות מסויימת.

אנחנו מדינה של "יועצים" והבעיה עם יועצים שהם כמו יצאניות צמרת, הם יודעים טוב מהקליינט איך עושים את זה, הם יכולים לעשות זאת טוב מהקליינט, אבל רוב הזמן הם עושים את זה בדרך של הקליינט ומנסים לו לגרום לאהוב את זה.
אם עדיין יורשה לי ל"ייעץ" אז יש לי כמה ציפיות, מחשבות ובעיקר תקוות בממשלה החדשה:

מהפנים החוצה - אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית שתטפל בנו מבחוץ. תחליק לנו את הגבולות, ותחצין אותנו כלפי העולם החיצון. כבר 20 שנה המדינה הזו מתעסקת עם הפלסטינאים במקום עם הישראלים. די!
אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית, אנחנו צריכים פסיכולוג. אנחנו צריכים מישהו שיסדר את הנפש המוזנחת שלנו.
זו בעיה למנהיג אזרחי אמיתי, לא לאנשי צבא, כאלו שכל מה שיש להם ביד הוא פטיש וכל בעיה נראית להם כמסמר.
אנחו זקוקים דחיפות למנהיג עם חזון שיחזיר בראש ובראשונה את תחושת הלכידות שראוי שיהיה לעם אחד בסירה כל כך קטנה בים סוער. זה אומר להתעמת עם הדברים הקשים באמת, ולוותר על פיסגות מנהיגים עם אוכל טוב וחליפות יקרות.
זה אומר לפטור את בעיית הנטל במדינה הזו ורעיונות יצירתיים וברוכים יש למכביר, רק צריך קטר שיבחר ויעמיס הכל על עצמו.
זה אומר להתעסק עם תחושת הביטחון האישי שלנו, זה לא בהפרחת סיסמאות על משטרה אחרת אלא פירוק והרכבה של הגוף העצל הזה.
זה אומר לתת לנו שירות כאזרחים, בתור לביטוח הלאומי, במיטה בבית החולים ועל הכביש. כי המדינה היא של האזרח ובשבילו וראוי שכל נותן שירות מטעמה ירגיש ויתנהג בהתאם.

הבעייה האיראנית - שמענו כבר על כל סחרור צנטרפוגה במדינה החשוכה הזו. אבל לא זה מה שמטריד אותי, בכלל אני לא מבין למה להתעסק בלעצור את ההתקדמות שלהם במקום להאיץ את שלנו. הסכנה הגדולה מאיראן היא לא היכולת הגרעינית שלה. הסכנה מאיראן היא שאיראן דואגת להשכלה ולחינוך של ילדי איראן טוב יותר ממדינת ישראל. תלמיד תיכון באיראן טוב יותר במתמטיקה על פי המחבנים הבינ"ל. זה צריך להדאיג אותנו הרבה יותר מפצצה בידיים של מטורף. על מטורפים קשה מאוד לשלוט. בואו נתחיל מיעד מאוד פשוט, בשליטתנו, אבל אולי החשוב ביותר לביטחון המדינה הזו, ההשכלה בכל חתכי הגיל בישראל צריכה להיות הטובה בעולם. זה חתיכת אתגר, בעיקר לשר הביטחון.

ירוק בעיניים - הגיע הזמן שתהיה ממשלה שמביטה בשעון וחושבת כמה שנים קדימה.
אחד השרים, ויש יותר מדי כאלה מה שאומר שלכמה מהם יש מספיק "זמן פנוי", צריך לקחת לוח שנה ולדפדף. שיקח שעה למשימה הזו, ידפדף וידפדף יבקש עזרה מהמזכירה וידפדף. אחרי שעה אני מניח שהוא יגיע לאיזור שנת 2030 או משהו כזה. עכשיו, לדמיין איך ישראל תראה אז?
ניחוש שלי, אין לו מושג. אז כדאי שתהיה לנו סופסוף ממשלה שבמקום לנחש, תקבע.
ממשלה שתקבע איך צריכים להיות החיים במדינת ישראל בעוד 20 שנה.
אני הייתי רוצה לראות בראש ובראשונה מדד לאיכות החיים של האזרח. וזה מתחיל בחשיבה ירוקה.
זה לא רק מחזור, מפעלים עם פליטה מצומצמת וחשמל אלטרנטיבי. זו תפיסה ששמה אותנו ואיכות החיים שלנו במרכז. זה אומר בנייה לא צפופה, תשתית משרתת ולא כזו שרק מרפדת כיסים של חברות נדל"ן, זה אומר שטחים שיוגדרו כשטחים פתוחים לעולמי עד (חופים, איזורים ברמת הגולן / גליל / נגב וכו') עם גישה לכל אזרח וחסומים בפני כל איל נדל"ן שמאיים להפוך אותנו לאי של בטון במזרח התיכון. זה אומר תקנים של רמת אוויר, מים ורעש.
תקנים, זה משהו שצריך לייבא מחול, לא?
מוזר לשים את האזרח ואיכות חייו במרכז, אה?

כלכלה - משפט נדוש - "כסף הוא רק אמצעי, לא מטרה". אבל כמה הוא נכון.
אני מזכיר לראש הממשלה, אין לנו שום עניין בלהיות הכלכלה מתפתחת הכי מהר, עם מדדים הכי גבוהים וכל מיני מונחים שרק סבר פלוצקר מבין. אנחנו צריכים כלכלה שמשרתת אותנו. אני יכול לחיות עם דירוג יותר נמוך במדינות ה- OCED ובתנאי שיהיה נעים וטוב לחיות כאן. אני לא יכול לחיות עם צמיחה שעוזרת ליצחק תשובה ואותי משאירה עם שאלה לגבי הלחם של מחר.
בקיצור, אל תשעבד את המדינה לטובת הכלכלה, שהכלכלה תעבוד בשבילנו.
הייתי רוצה לראות מדד שונה מאינפלציה, מדד שמודד כמה כל שנה השתפרה היכולת של האזרח לשפר את חייו בכסף. מהפכני אה?

זה קשה, זה שונה.
ממשלה שסופסוף תתעסק בנו, האזרחים ולא בעצמה או אחרים.
בהצלחה.

צעיר בנפשו

2009-03-28T17:46:00.001+03:00

על זה נאמר "צעיר בנפשו":

"בן 83 נתפס נוהג המהירות של 191 קמ"ש"

From The Moment I Could Talk I Was Ordered To Listen

2009-03-12T22:15:00.008+02:00

כל ילד מכיר את הרגע הזה.
את נקודת הזמן שאתה מחליט שאתה יכול להחליט לבד.
אני ארשה לעצמי להניח שכל שכל אבא מרגיש את הרגע הזה.
שהבן שלו יכול לטעות בכוחות עצמו.

נראה לי שלהיות הורה טוב נמצא בדיוק בקו חסר העובי הזה בין היכולת לתת לילד ליפול, אבל לא חזק מדי. שיוכל למעוד אך לקום, ללמוד ולהמשיך הלאה.
אין טעם לומר לנהר שיחדל מלזרום, הדבר הטוב ביותר הוא ללמוד לשחות.

וכמו תמיד, זמר מוכשר וכותב נפלא אמר את זה חד וחלק כמו שרק שיר יכול.

Cat Stevens - Father And Son

עולם צבעוני

2009-02-20T18:51:00.003+02:00

לי קשה להאמין שהיה צבע בעולם באותה התקופה.
אבל התמונות מראות אחרת.

והמציאות ככל הנראה, לא נבנית מתחושות, אלא דווקא מתמונות.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה

2009-02-14T01:16:00.007+02:00

אין הרבה מילים על מערכת הבחירות הזו והפלונטר לו נכנסנו.
כל מה שיש לי לומר, אם משחקים בונקר, בסוף מפסידים 1-0.

אני מקווה שתם לו עידן מערכות הבחירות שבו המועמד חושב ששתיקה (הגנה) היא הדרך לליבו של הבוחר.

ציפי "שיחקה" פתוח, על כל המגרש, בלשון החבר'ה.
וההגנה הטובה ביותר התבררה, שוב, כהתקפה.

בנימין נתניהו, לתשומת ליבך.

כעת, כל שנותר, הוא לוותר על קצת אגו, להוסיף כבוד ולסגור שותפות של שווים ושוות לטובתנו, האזרחים.

איך יראה המחרתיים של ישראל?

2009-02-09T22:26:00.028+02:00

מחר בחירות.
כיצד יראה המחרתיים של המדינה שלנו?

זה לנו לקבוע.
לקבוע אומר להצביע, עצם ההצבעה חשובה יותר מהמפלגה לה נצביע.

כשכולם מצביעים, לכולם אכפת, כולם שותפים, כולם באותה סירה.
לעיתים יש מחלוקות על הנתיב הימי של הסירה, אבל כולם רוצים להגיע לאותו נמל, בטוח ורחוק מהסערות של הלא נודע...

אדישות היא כמו להירדם ברכבת, זה תענוג צרוף עד שמתעוררים בתחנה בעיר זרה.

לכו להצביע, היו שותפים, במדינה שלי, שלכם, שלנו.

מה שבטוח, במבט לאחור, משעמם לא יהיה פה.

If You Lie On The Ground In Somebody's Arms You'll Probably Swallow Some Of Their History

2009-02-08T17:06:00.040+02:00

למוסיקה יש את היכולת להעביר את הלבד, הזמן הזה שכולך לבד שט בתוכו ביחד.
אחד השירים האהובים עלי הוא:

Suzanne Vega - In Liverpool

מהשירים שיש להם שכבה עבה של "אווירה" לעטות בה את המאזין.
ומשפט שנחרט, חזק.

- Suzanne Vega Lyrics

אקטואליה

2009-01-26T02:36:00.000+02:00

אקטואליה - קוביית אירועים רבת מימדים שכל המביט בה רואה מציאות כרצונו
ואין שניים הרואים אותה פאה.

זה אולי ההגדרה הכי נכונה ממנה צומח הוויכוח הפוליטי בישראל.
כל אחד על אדמת קרקע המציאות שלו, מושל בה כאילו היה אלוהים.

ולך תקבע מי צודק בין שניים שהרגליים שלהם אינן נטועות באותה הקרקע.

עולם, ופנים רבות לו.

אחים לנשק

2008-12-27T00:37:00.010+02:00

את השבת ביליתי בחיק הטלויזיה, מולי פריימים, 30 בשנייה של סדרת המופת - "Band Of Brothers"."אחים לנשק" בשפת אימנו.
מלבד היותה מופת קולנועי איכותי ומהנה לצפייה, היא ניחנה באיכות הייחודית לזקק תחושות וחוויות אנושיות למילים, תמונות ודמויות.

הסדרה עוקבת אחרי "Easy Company" שכל אחד מחייליה פשוט כמו שהכינוי הצבאי שלו מעיד וביחד הם פלוגה של גיבורים כפי שאף מדליה צבאית לא יכולה להעיד.
כל זאת בעיקר בגלל העומס האנושי שהיא התמודדה מולו ולא בהכרח האתגר הצבאי (העצום) שהם יכלו לו.

כל פרק מספר מספיק סיפורים אנושיים שהיו מעניקים מספיק חוויות אנושיות לאומה סינית שלמה. ובכל זאת פרק מסויים הותיר אותי בוהה מול המרקע. תוהה, חושב ומנסה לעכל מה עבר מול עיני בחמישים הדקות האחרונות.

הפרק התשיעי גרם לי לחשוב ולתהות על משפט בנאלי שהשימוש המוגבר בו הוציא את העוקץ מכוחן של מילותיו - "האדם הוא קורבן של המציאות בה הוא חי". שמו של הפרק "Why We Fight".
הוא מתחיל בתהיה של החיילים האם החיילים הגרמנים, במציאות שונה, יכלו להיות החברים שלהם. אלו שהם הולכים לצוד איתם, לדוג איתם או להתלונן על האישה בפניהם. תהיה האם הסיבה שהם יורים בהם היא משהו "עמוק" יותר מאשר שאלו הפקודות והגרמנים הם אלו שממול.
קורבנות של הנסיבות, כאלה ש"סוחבים" את היום יום כיוון שהם חיילים פשוטים, מבינים שהם כאלה ונלחמים כאריות כי מעשית הם מאמינים כי גזר דינם כבר ניתן, הם מתים מהלכים. לעומתם, הקצינים, האידאליסטים, המאמנים שיש בכוחם לשנות את הנסיבות, להיות מעבר לקורבנות המלחמה והנסיבות. בלי מתח, בלי מאבק, שני התפיסות מתקיימות יחדיו ובהרמוניה יחסית.

שיאו של הפרק כאשר כיתת חיילים מהפלוגה עומדת מול מחנה ריכוז ומביטה מעבר לגדר התלתלית באנשים חסרי האונים ביותר בהיסטוריה של האנושות. כאילו אשר שארית כבודם נתלתה על הגדר כאילו הייתה כביסה ביום רוח מהביל.
שאלתם "מדוע ולמה הם כאן" נענית בעוצמתי מכל המראות.
כולל מסר סמוי מדוע אלו דווקא החיילים הגרמנים שם מעבר לכוונת הירי האישית שלהם.
בסצנה הבאה שוב, חייל יהודי מהפלוגה מול נסיבות שלעולם לא היה בוחר לקחת בהן חלק ודווקא לא מערבות אמצעי לחימה, ירי, דם או מוות, אלא רק קושי אנושי בלתי יאומן, אולי קשה מכל מה שפגש עד כה - לעשות את הדבר הנכון לאנשים הלא הנכונים.

כל זה חולף בראשי ומתוקתק במקלדתי כשאני, במקביל, מחליף מילים עם אלנה, בחורה גרמנייה שחלקתי איתה רגעים קסומים בפיג'י, אידאליסט או לא, קורבן של הנסיבות.

7 דברים שלא ידעתם

2008-12-16T20:03:00.024+02:00

ובמקרה הם פה ובמקרה עלי...
לומר שלא יודעים קצת קשה מול הקוראת בתמונות שבהינף מקלדת הזמינה אותי לערוך רשימה של 7 דברים שלא יודעים עלי. מכיוון שהבלוג ההוא מוקדש לטיולים, אני מרשה לעצמי להעלות את הרשימה כאן.
אני חושש שרשימה כזו תגלה לי דברים שאני לא יודע על עצמי, אבל ברוח ספורטיבית הלכתי על זה:

דראזיק / Drazick - מקור הכינוי שלי (בבלוג ההוא, ובאינטרנט בכלל) מהחברה מהימים שחצ'קון על הפנים היה סיבה למלחמה כלל עולמית, ימי התיכון. הייתה תכנית טלויזיה (סוף שנות התשעים) שהייתה אהובה עליה (על החברה) ואחת הדמויות בתכנית נקראה בשם הלא מובן "Drazick". שנינו (אני והדמות, שאין לי מושג מי היא או איך היא נראית) חלקנו אותה אלרגיה לתיכון (ולמסגרת בכלל) ולכן החברה הדביקה לי את השם ככינוי הוירטואלי בימים ש- ICQ היה אופנה ולא רק כמה מיליוני דולרים בכיס של כמה צעירים ומהרגלים מגונים, כידוע, קשה להיפטר.
האתון (שכמו שמספרים על עיוורים, בעלת יכולת לראות גם מה שבעלי זוג עיניים לא מסוגלים) נתנה לשם ניחוח צרפתי, "דראז'יק", כאילו נאפה במאפיה צרפתית בשאנז אליזה עם שחר. אהבתי.
דווקא בבית, שם החיבה הוא "איטו"...
אני חובב מילים. אין הרבה דברים יותר מרשימים, מבחינתי, באדם מאשר היכולת שלו לבטא את עצמו. אני בעיקר אוהב את המשפטים הקצרים שבכוחם לתאר עולם שלם ומורכב. לפעמים אני ממציא כאלו, לעיתים אני שומע מאחרים. לאחרונה אפילו התחלתי לרשום לי מחברת מלאה במשפטים כאלה. אין דבר החזק מכוחה של מילה.
תרמתי כסף ל- Wikipedia. לעיתים אני תורם גם בעריכה של מונחים. האתר הזה לימד אותי יותר מכל מרצה באוניברסיטה. הלוואי שאגיע ליום שאוכל לתרום סדר גודל של שכר לימוד לאתר. לטעמי זה אחד הפרוייקטים הכי חשובים שקיימים כיום. והוא זקוק לכל שקל שתוכלו לזרוק לכיוונו.
אין לי הגדרה לשיר אהוב, זה כל כך תלוי עיתוי וסביבה. מאידך די ברור לי מהם השירים שהייתי נותן הרבה להיות חתום עליהם. כחלק מהערכה שלי למילים. זה מתחלק לשיר עברי ושיר לועזי:

John Lennon - Imagine - לטעמי זה לא שיר, זו תפילה. הנמענים שלה זו אנחנו. התפילה של האדם המודרני. אין מישהו שכתב באופן פשוט כל כך חלום.
אהוד מנור - ברית עולם - מבט צלול ועמוק אל הלא נודע כמו שרק השחר הראשון של אדם נשוי לראשונה בחייו יכול להיות. לא שהתנסיתי, אבל את התחושה השיר כבר יכול להעביר.

אני די אדם חסר פחד. זו לא תכונה טובה בהכרח. ישנו דבר שאני מפחד ממנו יותר מכל. הוא בנאלי, "המוות". אני לא חושש מזה שלי. אולי כי הוא נראה רחוק ואין טעם להתמודד איתו כעת, לא מתמודדים עם העתיד בהווה. אני דווקא חושש מהיום שאותו תהליך שהופך אותנו ל"זמניים" על העולם הזה ישאיר אותי בלי הורים. אולי פחד זה נובע כי כשזה יתרחש אני אגלה פחד מהו. קל לי לומר כעת שאין לי פחד מכלום כאשר מאחורי עומדים הורים כפי שזכיתי להם. בינתיים, אני נהנה מזה שיש לי על מה להודות, זה משאיר את הפחד בפינה חשוכה.
אני אדם נוסטלגי מאוד. בשילוב עם זכרון טוב אני לא בטוח שמדובר בברכה. הנופך הנוסטלגי שאדם מוסיף לזכרונות תמיד מעצים אותם. ולעיתים נראה לי שיהיה קשה לשחזר דברים נפלאים שהיו בעבר (אהבה, טיול, רגעים מאושרים יחודיים). אבא שלי אמר לי פעם שהשכחה היא המתנה הגדולה ביותר שאלוהים נתן לאדם. היא מאפשרת לו לקום כל בוקר ליום חדש. מיום ליום אני מסכים איתו יותר ויותר, אך עדיין קם אופטימי.
אני אוהב לטייל, לעשות ספורט, לצלם ולבשל ובעיקר דברים שמאתגרים אותי (פיסית, שכלית, רגשית וכדומה). כאלה שבנשיפה האחרונה של מאמץ אני צולח אותם. מצד שני יש לי סף ריגוש גבוה. כלומר אין לי יכולת להתמיד באף אחד מאלה באופן אינטנסיבי מדי, אני מגיע לרווייה.

נו אז גיליתי שכמעט לכל דבר שלא יודעים עלי יש צד שני / מאידך. גם משהו...

מטלות בית אני מעניק ל- Ayale שנותנת לי להביט קדימה בזמן (הורות, ילדים, קריירה) אך אין לי מושג לשמה, מאיה שנותנת לי משהו לשאוף אליו כסטודנט רעב, תומר שתורם רבות לכך שיש לנו את הדפדפן הטוב ביותר בשפת הקודש בימי החול שלנו, גדי שתורם לידע המתמטי שלי ועושה עבודה לא מדוייקת בלהיות לא מדוייק וליזי שמספרת לנו יותר ממה שאנחנו צריכים לדעת ועדיין נותרת מסתורית ומסקרנת.
ובקשה אחרונה הייתי רוצה שהאתון תשתף אותי בשביעייה שהיא כתבה, אולי אפילו במייל. הסקרנות מדברת מהמקלדת.

מוסר צהוב

2008-11-28T12:42:00.006+02:00

כילד ונער מתבגר שכל ערב חמישי שלו פנוי לרווחה הייתי אוהד את הצהוב של המדינה - מכבי ת"א בכדורסל.
ספורט, בשבילי הוא הדרך להוציא את המיטב ממך. פיסית, שכלית ומוסרית.
כל אלמנט אנושי קיים בספורט, תחרותיות, אהבה, שנאה, יריבות, מצויינות ועוד ועוד.
ממש מלחמה בלתי אלימה.

אבל גם במלחמה קיים מושג של קוד מוסרי. דרך להתנהג, בטח ובטח בספורט.

אני נזכר ב"התפוטר" של יורם חרוש. שם נעלמה האהבה שלי לצהוב הדורסני, שאיפשהו עצר בצד הדרך ובעט מהרכבת את כל הדברים האנושיים והיפים ובספורט והמשיך בדהרה קדימה. באותם ימים עברתי לקבוצה באדום - הפועל ירושלים. קבוצה שיכולתי להתחבר אליה ערכית ולא רק במיקום שלה בטבלה. האוהדים שלה פשוט הקסימו אותי והימים היו יפים גם על הפרקט ולא רק ביציע. המאמן היה נראה כאחד שהשחקנים שלו מוכנים למות עבורו מוות ספורטיבי על המגרש. שמו היה (ועדיין) אפי בירנבוים.

אפי בירנבוים הרגיש איך זה להיות על רכבת שעוצרת בצד פולטת נוסע וממשיכה קדימה. את החווייה הזו הוא "הרוויח" כשניסה לתפוס את הרכבת הצהובה בדרכה ללא הדרך.

לי זה כבר מרגיש כמו תסמין של מדינה עם בעיה מוסרית, ערכית והבנתית.
חילופי המאמנים במכבי תכופים מתמיד בשנים האחרונות אך עדיין לא נותנים פייט לחילופי השילטון.
נהיינו מקום ששוכח שהמושג דרך, זה להגיע ממקום למקום, ולעיתים זה לוקח זמן, תעצומות נפש ובעיקר סבלנות.
נהיינו מדינה ש"הבוס" הוא בעל יד קצרה על ההדק בכל התחומים.

למכבי אין דרך ולא מוסר, וזה הרבה יותר חשוב ממאמן כזה או אחר.
אבל בעוד שאת הקבוצה שלי קל לי להחליף, מה לגבי המדינה?

ובכל אופן, כנראה שהמוסר יודע יודע לשחק גם כדורסל, וכפי שנראה ביום חמישי, הוא השחקן השישי של היריבה.
כמו תמיד, מוסר הוא משהו שדופק אותך כאשר הוא מרגיש ננטש.

נ.ב.
יום לא טוב עובר על העולם.

באיזה צבע של צביעות אתה רוצה את האמת שלך היום?

2008-11-02T23:40:00.005+02:00

כשערוץ 2 מבזבז מילים של שדרן בתכנית של יום שישי במקום למלא דקות מתות בפרסומות אז כנראה שקרה משהו חשוב.
זה לפחות מה שהחושים התקשורתיים שלי אמרו.
אז האזנתי לבחור בחולצה השחורה.
הוא דן בראיון עם הרוצח, הראיון שנגנז.

לתומי, חשבתי שאני חי במדינה דמוקרטית, שמעבר לזה שנותנים לי לשלשל פתק כל ארבע (טוב, בארבע שנים זה פתקים, לא פתק) שנים הרעיון הוא שהמדינה נותנת לאזרחים להחזיק במושכות. השיח הציבורי קובע מה ראוי ומה לא.

העיתונאים, תפקידם לספר את המציאות כפי שלא כל אזרח חווה.
והמציאות היא שאנחנו שמנו רוצח ראש ממשלה בכלא ובכך חושבים שהבראנו את החברה מכל תחלואיה. כאילו אם נסגור אותו בחושך מוחלט לנו תצמח חברה צחה.

אני הייתי רוצה לראות דיווח עיתונאי עמוק ומרשים וחברה אמיצה וחזקה שמצביעה בשלט, פשוט לא צופה.
במקום זה, יאיר לפיד החליט עבורי.

הטור של עופר שלח בנושא.

אמת בלבן

2008-10-22T22:44:00.002+02:00

כולה לבן, נשענת, בטוחה כמו המילים שלה על משקוף החדר המבודד שלי.
"... הכל תקין, כל בדיקה שהרצנו מראה שהכל תקין..."
היא אומרת בקרירות של חדר מתים.
ואני, 5 מ' מטר ממנה על המיטה בוער כמו שרק גוף של אדם יכול.

ההופעה של פול מקרטני

2008-09-26T08:39:00.008+03:00

אפילו את הגשם הראשון הוא הביא...

לגבי ההופעה, מבחינה רגשית, הוא תיאר זאת טוב ממני:

Yesterday, All my troubles seemed so far away…

מבחינה לוגיסטית, הדבר שהכי חסר לי בהופעה – 2 מטר גדר תלתלית.

יום ראשון, אחד על אחד, אני והקילימנג'רו.

לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט לשמיים

2008-09-18T23:18:00.000+03:00

יש כדורי בדולח שאנו חיים בהם ולא רוצים שאף אחד ינפץ לנו אותם.
אותה תגובה סלקטיבית שיש לאיש מאמין ששומע על "הברירה הטבעית", כיסוי אוזניים ותפילה לאל.

אי שם בתמימות של הדור הקודם, אבא של כל אחד מאיתנו היה כזה. האמונה התמימה הזו הפכה לשיר שהוא חלק מכולנו.

לפני 7 שנים ושלושה ימים ארה"ב הייתה כזו מבחינת העולם, לפחות שלי, והיום ראיתי את הכתבה הזו:

ארה"ב – אין לנו כוחות על

זה מזכיר לי נקודת זמן בחיים שלי, פיסת צלקת על סרגל הזמן שלי, שאבי אושפז בביה"ח. מישהו ניפץ את כדור הבדולח שלי...

העולם שלנו נהנה לנפץ כל פיסת תמימות שחוברה לה יחדיו.

איזה במאי נפלא הוא צירוף המקרה?

2008-09-11T10:39:00.012+03:00

"אין טעם לומר לנהר שיחדל מלזרום, הדבר הטוב ביותר הוא ללמוד לשחות".

ככה הרגשתי כאשר ביקשתי פיצ'ר מאוד מסוים בג'ימייל – תמיכה בכתיבה מימין לשמאל גם בממשק האנגלי.
מאז הנחל זרם, התעקל ובכלל שינה המון צורה. אני כבר התחלתי ללמוד לשחות.

בדיוק היום, אחרי שהעולם שרד את השוויצרים, קיבלתי מוקדם בבוקר הפתעה בתיבת הג'ימייל שלי (כולל מייל ממישהו מגוגל עם הבשורה).
מכירים את החיוך הזה שנולד כשצירוף מקרה עובד בדיוק לטובתך?
אז גוגל הפכו שירות נוסף שלהם לכמעט מושלם מבחינתי.

עכשיו שכבר לא צריך להתעסק בדברים מהותיים אפשר להתעסק בפרוטות (אני עוד אכתוב פוסט שלם על שירותי הדואר האינטרנטיים). יש עדיין כמה דברים שהייתי רוצה לראות בג'ימייל שלי:

התמודדות מול ספאם:

הייתי רוצה יישום של Challenge-Response Spam Filtering בדיוק כמו שהחברה הזו עושה.
זה אמצעי קיצוני ולכן צריך למשתמש לקבוע האם יופעל. אבל זה פותר את בעיית הספאם באופן גורף. חישבו על עולם בו אתם יכולים פשוט לרשום את המייל שלכם בכל פורום.
גם נושא ה- Domain Key יהיה תוספת נחמדה, שוב כמו ש- BlueBottle כבר מיישמת. הפילטרים של גוגל נפלאים, אבל עם 2 השיטות האלה, תיבת הספאם שלי תהיה מובטלת לגמרי.

הגדרת כיווניות גם עבור נושא המייל.
כיווניות אוטומטית – כיום ג'ימייל מתייחס לכל תיבת הטקסט לרישום המייל כפסקה אחת, כלומר טקסט בכיווניות ימין שמאל, או בכיווניות שמאל ימין. לדעתי ראוי שיהיה ניתן לחלק את הטקסט לפסקות ולקבוע עבור כל אחת את הכיווניות שלה בהתאם. גם יישום כיווניות אוטומטית כמו הקיים ב- Gtalk (המוכלל בג'ימייל) שמבין כיווניות אוטומטית (אך ניתן יהיה לקבוע החלטה שהוא לא ישנה) יהיה נהדר. אולם, ברגע שהוגדרה כיווניות ע"י המשתמש ראוי שהיא תהיה הקובעת. יש לציין כי נתקלתי בשונות בתפקוד הכפתור בין דפפדן "כרום" ל"פיירפוקס". בעוד שבדפדפן "פיירפוקס" שימוש בכפתור הגביל את ההשפעה לפסקה הנוכחית (כפי שצריך) הרי שדפדפן "כרום" השפיע על טקסט שנמצא מתחת (החתימה לצורך העניין).
שדה יום הולדת עבור אנשי קשר – בכלל אני אהבתי יותר את התצורה הקודמת של "אנשי קשר". יותר תאמה לשאר הממשק של ג'ימייל, מינימליסטי. החדש מעוצב מדי, לא כמו מוצר גוגל "אמיתי". בכל אופן, חסר לי יכולת להוסיף יום הולדת לאיש קשר שתהפוך אוטומטית לאירוע ביומן עם תזכורת. בדיוק כפי שיאהו מייל מבצע.
אשף העלאת קבצים – הייתי רוצה לראות סרגל התקדמות להעלאת הקובץ ובחירה מרובה.

ד"א, באותה הזדמנות, גם הממשק העברי קיבל "שדרוג" לגרסא של ג'ימייל 2.

צירוף, מקרים או שהם מקשיבים, העיקר שמעתה צועדים גם שמאל וגם ימין.

נ.ב.
אני מוצא קצת אירוניה בעובדה שעולמנו עתיד להיות מושמד בידיי שוויצרים, נייטרלים כביכול. הישמרו לכם מאנשים נייטרלים.

אין ישן מעיתון של אתמול

2008-09-08T14:48:00.009+03:00

אומרים ש"אין ישן מעיתון של אתמול".

בעיתון של אתמול דיווחו לנו, שחוקריו של ראש הממשלה, אם העניין היה תלוי בשיקול הדעת שלהם, בהבנתם של הראיות הם היו מזמנים את גדוד עורכי הדין של ראש הממשלה לעוד ריקוד סוחף בבימ"ש. כזה שירפד את כיסם ויגרום לציבור, אנחנו, להתרחק עוד יותר מאלה אשר "שולטים" בחיינו.

אני לא רוצה לדעת מדוע משטרה מכווינה את המלצותיה לשעה 20:00 בערב (מהדורת החדשות למי שלא הבין) ולמה זה בכלל עניין ציבורי. מהסיבה הפשוטה, שמשטרה כבר שנים אין לנו, לעיתים נראה לי ששיאה של המשטרה מוצג בסרט ה"שוטר אזולאי" ומאז היא רק מדרדרת.

אותי מעניין איך כותרת כזו בעיתון של אתמול הופכת לישנה היום במדינה שלנו.
איך עיתון "דליק" כזה לא הופך אצלנו ללהבות.

את התהליך שבו הפכנו מחברה דמוקרטית אמיתית, כזו שחלק מתרבות שיחות היום שלה מופיעות המילים, המדינה, אנחנו, השלטון ולאן מועדות פנינו ולא בהקשר של דולרים ועבודה בחו"ל, לחברה שיש בה 120 שמשחקים ב"דמוקרטיה" ו- 7 מיליון אזרחים שקמים בבוקר, נוסעים לעבודה קוראים עיתון ולא "שורפים את המועדון" צריך לחקור לעומק. קל לשלוף סיבות, ואת כולן ניתן לרפד בסיבות הגיוניות. העניין שלטעמי, גם אם יש סיבות הגיוניות התוצאה לא הגיונית.

באמת שאנחנו ראויים ליותר ואנחנו צריכים לדרוש יותר. זה אומר 2 דברים מאוד פשוטים, ראשית לא להיות אדישים, להפסיק ללחוש ולהתחיל לדבר ושנית, לקחת ברצינות את אותו היום שאנחנו לוקחים נייר שמים במעטפה ומשלשלים פנימה. השם על הנייר צריך להיות שווה לפחות את הדיו.

ואולי טיפקס צדקו, כולנו מגולגלים בתוך נייר עיתון...

Google Chrome - The Web Page Show

2008-09-06T23:15:00.010+03:00

אני לא אוהב את השם, זה בערך המשפט הכי שלילי שאני יכול לומר על הדפדפן הזה.
לא, הוא לא מושלם, פשוט לשפוט אותו כדפדפן ככל הדפדפנים זה לפספס בשורת הכתובת.

הדבר הראשון שמבהיר לאן נושבת הרוח הוא גודל החלון:

יש פה רווח של שורת כתובות שלמה. זה לא שנעשה פה חשבון של פיקסלים, זה זניח. מדובר פה על גישה שונה. מישהו פה ישב וחשב: "אני שם פה כפתור או עוד נדל"ן אינטרנטי" (או איזה פרסומת טקסט יאמרו אלה שהמירו את שנאת מיקרוסופט בגוגל) וקבע חד משמעית, כפתורים לא חשובים לחוויה.

ניתחו את הדפדפן הזה כמו שבחור נבחן ע"י הבחורה בדייט ראשון, משיכה ראשונית ופוטנציאל לעתיד. והוא לא אכזב, מוביל את חבורת הביצועים וההייפ סביבו שני רק לסיפור מאחורי שרה פיילין (שחסה על עוברים בני יומם וטובחת בצבאים בחלב אימם). אז גם אצלי הוא עבר דייט ראשון ואפילו נשאר לישון.

זה דפדפן שבקלות אני אוכל בעזרתו לגמול כל מיני סרבני "פיירפוקס" להיגמל מאקספלורר. נכון, לשם גוגל יש הרבה בעניין מעבר להיות הדפדפן טוב פחות או יותר. אבל משום מה נראה לי שדפדפן גוגל יגרום אפילו לבונה אתרים ישראלי לפתוח את ספר התקנים פעם הבאה שהוא בונה יישום דואר לנענע.

לטעמי, גוגל לא רק פתחו במלחמה, הם גם שינו את החוקים ולא סיפרו לאף אחד.
עד היום הדפדפנים נלחמו למי יש "יותר גדול". אך בדיוק כפי שהנפט הגואה מלמד את האמריקאיים שיעור או שניים במימדים (גודל המכוניות) גוגל מראה לכל האחרים על מה המלחמה הבאה תיסוב.

בעולם של גוגל אין לדפדפן משמעות מעבר למהירות שלו, ליכולת שלו להציג את הדף מהר, נכון ושקוף למשתמש. זה העולם שלה, שבו במקום קליינט דואר אתה נותן קפיצה לג'ימייל, במקום איזה ניהול "מועדפים" אתה מתרפק על הלינקים של גוגל בוקמארקס, במקום וורד ניתן לך דוקס ומתי תפנה איזו שעה עם הילדים נראה לך ביומן, גם הוא במרחק קליק על העכבר.

בעולם כזה, גוגל פשוט לקחו חבורת מתכנתים דנים והעבידה אותם בתנאים של עובד נייקי. לא, לא המנהל מארה"ב, אלא מלוכסן העיניים מווייטנאם. ואלה לא אכזבו ויצרו שדון מהירות בשם V8. אולי בהתרסה למנועים המכניים הידועים באותו השם. אלא שככל הנראה מלבד השם, הם לא חולקים דבר.

בעולם כזה אין פלאג אינים, תוספי פלאש או סילבר לייט, כל אלה הופכים לעוד כתובת בשורה.
בקיצור, בדיוק כמו צפייה בטלוויזיה, אף אחד לא רוצה שלט מתחכם כשהוא מריץ תחנות.

ההימור שלי, הכיוון הזה שגוגל בחרה בו ימחק הרבה לוחות במשרדי היי טק סביב העולם.
אני כבר רואה (מקווה?) את אנשי אופרה משנים את אופרה 10 למשהו הרבה יותר קומפקטי ומהיר.
את מוזילה גורמת לקופיף לכופף ג'אווה סקריפט מהר מבננות ואת אפל, טוב את אפל כלום לא יזיז. בעולם הזה אקספלורר אפילו לא רלוונטי. הוא הרגל מגונה שנגמלים ממנו.

אבל בכל זאת שמים אותי בפינה ואומרים לי שבעולם של דפדפנים, מה טוב ומה רע, אז הנה הרשימה הפיקנטרית שלי:

הטוב:

מהיר – הדבר הזה אנורקטי ברמה של דוגמנית"הרואין שיק" משנות ה- 90. וכמו אז, זו אופנה שתסחוף את כולנו. כשאני אומר מהיר זו תחושת המיידות של כל פעולה, העלאת דף אינטרנט, פתיחת טאב וכו'. הזמן יקר לו והמלאכה מרובה.
פשוט – אין תפאורה. זמר טוב צריך מיקרופון, לא יותר ולא פחות.
ממכר – יש בו משב רוח רענן. הרגשה של משהו חדש, שקיות ניילון. נכון, רבים מהיכולות שלו קיימות פה ושם. אף אחד לא מקבל נקודות על מקוריות, כרום מקבל נקודות על ליטוש.

הרע:

בעיות תאימות:

תאימות לאתרים - יש עדיין כמה אתרים ישראלים שפשוט קשה לו להבין אותם. עם זה אין לי בעיה. מבחינתי שייצמד לתקן. בסוף כולם יתיישרו.
תמיכה ב- Bi Di - בתיבות טקסט מיושרות לימין. כמו תיבות בפורומים ותגובות בבלוגים. כאשר משלבים מילה באנגלית עם טקסט בעברית מקשי החיצים לא מתפקדים כנדרש. להבנתי, יתוקן בגרסא הבאה.

פיצ'רים חסרים:

השלמה אוטומטית – לרשום כל פעם את הכינוי בבלוגים וכתובת האינטרנט. פשוט חבל. היישום של פיירפוקס פשוט. אין סיבה לא לקחת אותו (אני לא מתכוון למנגנון שמירת הסיסמאות).
מאפיינים עבור תמונה – לחיצה "ימנית" על תמונה תאפשר לראות את המאפיינים שלה, כולל נתוני EXIF.
קישוריות ליישומים אינטרנטיים - אין ליס פק שזה הכיוון. אך עדיין לא מיושם.

והמכוער:

אינטרנט אקספלורר 8.
סרגל הסיסמאות וההורדות – צריך לדאוג שהם "מתנדפים" להם לאחר סיום עבודתם (סרגל הסיסמאות – 10 שניות לאחר הקלדת הסיסמא, סרגל ההורדה – 10 שניות לאחר סיום ההורדה).

וכמו תמיד, בשפתו של הדוד סם זה נשמע הרבה יותר טוב:

The show belongs to the web page and Chrome is the perfect “Camera” – Unnoticeable!