זה הבית שלי!

זה הבית שלי.
זה כל מה שנדאל רצה להזכיר לכולם.
במיוחד לאור האמירות שהגיעו מגוראן איבניסביץ מצוות האימון של דג'וקוביץ'.
הם מעט שינו לו את הבית השנה, הוא עדיין אירח את כולם. רק שגוראן לא לקח בחשבון שנדאל הוא לא בדואי.
אין לו שום בעיה להרוג אותך גם כשאתה מתארח אצלו בבית.
לרגעים חשבתי שאני צופה בחימום, עוד רגע הם באמת יתחילו לשחק. עד כדי כך נדאל היה טוב.


החוויה המיוחדת זה סופסוף לחלוק ספורט עם הבן שלי, בועז. אמנם לא צופה פעיל, אבל היה שם ברגעים שהספורט אוחז בך ואתה מוכן לרקום עסקה עם כל אחד תמורת אס אחד.
מאחל לו להיות נדאל, הילד שכל הזמן שבר את התקרה שהציבו לו אחרים כי לא פחד להשתנות.

ערכים זה למנצחים

מספרים שמארק טווין (בחר את הדמות השנונה, מבריקה וגדולה מהחיים כרצונך) נכנס למסיבה וניסה לפתות את המארחת והציע לה מיליון דולר עבור בילוי לילי משותף.
כשענתה לו שהיא צריכה לשקול את העניין לאור הסכום העצום בו מדובר הוא חזר על ההצעה והפעם נקב בסכום של 100 דולר.
לתגובתה "איזו אישה אתה חושב בדיוק שאני?" ענה "אנחנו יודעים בדיוק איזו אישה את. כרגע אנחנו מתמקחים רק על המחיר".

על פיטורי דייויד מויס מהקבוצה אני אוהד נלווה דיון על ערכיה של הקבוצה שעד כה תמיד דבקה במאמנים לאורך שנים.
אין ספק שזה הוכיח את עצמו במיוחד שלמזלה, או כחלק מהחבילה, היא זכתה בין השאר באלכס פרגוסון, מהגדולים שבמנג'רים אי פעם.
אל הויכוח של "דרכו של מועדון" אל מול "הרצון להצליח" כמובן זלג גם היות החברה בורסאית ומין הסתם רצון הבעלים, ה"גלייזרים", להרוויח כסף.

אם מויס היה מוריד את הקבוצה ליגה, כולם היו מוותרים על ערך "מאמן לוקחים להרבה שנים" שכן אז הכל ברור, או לפחות "יש לשקול את העניין לאור ה'הישג' העצום".
אבל לאור העונה שלו, נהיה פה "מיקוח על המחיר" והבעלים החליט שמאזן כמו שלו מספיק כדי לא להמשיך איתו לעונה הבאה.

לטעמי מויס נכשל בעיקר מנהיגותית ביונייטד ואין סיבה להפוך אותו כעת לקורבן ״דרכם הנלוזה״ של הגלייזרים.
את הערכים נשאיר כלוקסוס למנצחים, או לפחות לכאלה שמראים שיש סיכוי שיהיו כאלה.

לזכות מחליפו תשחק העובדה שהוא צריך להצליח יחסית למויס ולא יחסית לפרגוסון, ואז יהיה לו את הלוקסוס לערכים.

רביד סולם

כבר שבוע שרביד סולם לא יוצאת לי מהראש.
הכתבה ב- NRG חדרה ולא מרפה.

זה מתחיל עם תחושה של כתבה על עוד סיפור טראגי.
אבל למעשה הוא מספר את הסיפור של אמא ומשפחה כפי שהיא צריכה להיות.
ומשאיר את הקורא עם הרהורים אינסופיים, על צדק, החיים ובני אדם.

אצלי זה הסתיים במחשבה שאם לחוסר הצדק בעולם היו פנים, אלו הם פניו.
ואם להשראה היה סיפור חיים, ככה הוא מתחיל.

אני רק יכול לקוות שהסיפור הזה גם יסתיים טוב, זה אתגר אמיתי לכל חברה.
יש לי תחושה שהילדה הזו באמת מסוגלת לכתוב אותו כפי שצריך.

US Open 2013

כשמכת הבק האנד של נדאל תוקפנית ועובדת, יחד עם הפור האנד שלו זה כמו צונאמי והוריקן משתפים פעולה.
הפעם, או שמא שוב, דג'וקוביץ' נותר חסר אונים.
נדאל, כדרכו, מביט לאתגר בעיניים ומכריע אותו.

Roland Garros 2013

הכי גמר שאפשר בחצי, גמר.
נדאל, שחוזר לאחר כשנה של היעדרות, עם המאפיין הכי גדול של ספורטאי אמיתי, רצון להשתפר ולהתחרות בטובים ביותר.
ובאמת הוא שיפר אלמנטים רבים במשחק שלו ובמפגש כזה, בין שניים ביוניים מנטלית קיבלנו משחק לדפי ההיסטוריה.
המשחק היה מונומנטלי כאילו האברסט ו- K-2 התעוררו לקרב כדורי שלג.
הפורהאנד לאורך הקו תוך כדי תנועה של רפאל נדאל היא מהרגעים העילאיים בספורט.

Lance Armstrong

לאנס ארמסטרונג, האיש שזכה בתהילה שגופו כפוף ונשען על כידון מסתבר שכיפף את העולם וזכה לתהילה.

מסתבר, שהאיש, אמנם גופנית ספורטאי מחונן, אך מוסרית, סתם מסומם, מאלו שיש לנו הרבה בתחנה המרכזית.

ישנו אולטרה מרתוניסט בשם דין קרנזס שאמר פעם "רוץ כל עוד תוכל, לך כשאתה חייב, זחל אם זה כל מה שנותר רק אל תוותר".
לאנס, שבעצמו התהדר במשפט שכאב הוא רגעי אך לוותר זה נצחי, כנראה פירש זאת "רכב כל עוד תוכל, קח סם כשאתה חייב, שקר אם זה כל מה שנותר, רק אל תפסיד לפי החוקים".

יש כאלה שיאמרו, "אז לאנס השתמש קצת, בשביל זה להרוס אגדה, לשבור מיתוס?".
מה שאני אישית לא אסלח לו זה שהוא הכניס ציניות, ששולטת בעולם למקום היחידי שהיא לא הייתה קיימת, ספורט.
כשאמרו "או שזה ההישג הספורטיבי הגדול אי פעם, או הטרמית הגדולה ביותר..." האמנתי שפה, בספורט, אין ציניות.
כי במציאות כשאתה פוגש משהו שטוב מכדי להאמין בו, אתה מבין שזה מסריח, עובדים עליך, בספורט כשפוגשים בזה זה נקרא "שיא", תמים ונהדר שכזה...
הוא הרס זאת, איך מעתה נוכל להתענג על ריצה של יוסאיין בולט, על ההישגים של מייקל פלפס או הווינריות של טניסאים? הכל הפך לציני ובספק...

נ.ב.
גם לא אסלח על שהוציא את הצרפתים צודקים!

תל חלם

תל אביב, זו שהתושבים האמיתיים שלה הם אלו שלא גדלו בה, שכן הם חיים בה את החלום, תולים בה את הדגל.
כשעוברים אליה, תולים בה את כל התקוות,
אחת אחת על חוט כביסה במרפסת הדירה בקצה השדרה,
היא תסדר לנו את חיי האהבה, כי כל רווק ורווקה שם הם מרצון.
עבודה בטוח נמצא (רק) שם, כי שם מנהל משמרת זה שלב ביניים למנכ"ל.
כסף עושים ומבזבזים רק בה, כי אחרי השכירות נשאר יותר מאשר טיפ צנוע למלצרית הנחמדה.
הים יהיה נגיש מאי פעם, כי ים זה לא כמו לחפש חניה.
הלילות פראיים ונועזים כמו על השטיחים האדומים, כי בתל אביב אף פעם לא קמים למחרת.
החברים אמיתיים, דואגים, לבביים וחמים כי החום על גופנו זה לא הטמפרטורה / לחות.
היא תעשה אותנו כפי שאנחנו חולמים את עצמנו כשהעיניים עצומות לרווחה.

האמת, שבסה"כ, כמו כל הכסאות סביב לה, היא מקום לשים את התחת בו.
וכשהעיניים נפתחות אנחנו זה (כל) מי שאנחנו, והלחות היא אמיתית וכאן להישאר.
השאלה היא מה היה טעמה של לגימת הקולה הראשונה אילו לא היו אומרים לנו שהיא טעימה?

הציור תודות לשרון רסולי, ה- Lord of The Pencil, שהציור שלה תמיד מצחיק, מבריק ומעמיק.
ולכן גורמת למילים שלי להראות לא מספיק טובות.

נ.ב.
כיף לעקוץ את ת"א, אבל תכל'ס, כמו כולם, גם לי יש כמה חוויות שיכלו לקרות רק בעיר הזו.

Greatest Ever

מייקל פלפס, הפנים מאחורי המילים Greatest Ever.
הדבר הכי פשוט כדי להבין את הגדולה שלו נמצאת במספרים, אם מחר מייקל פלפס היה מקים מדינה בשם "מדינת השחיין החופשי - מייקל פלפס" הוא היה מדורג במקום הרביעי ממדינות העולם, כמובן שאני סופר זהב, אף אחד לא שוחה למקום שני.
אם נדון רק בגברים, הרי שהוא משפר עמדה והופך למדינה השלישית ההישגית ביותר בהיסטוריה, ואנחנו מדברים על מדינה עם תושב בודד.

אבל מה שעושה את האיש הזה לגדול לכולם באמת הוא החן והנועם בסטייל שלו.
האיש ספורטאי אמיתי, אוהב את המשחק, מכבד את החוקים ועושה מה שצריך לנצח.
ומפסיד, בכבוד כשיש מישהו טוב יותר, כפי שהראה בהפסד ב- 200 מ' פרפר.

אתמול הוא הוריד את המסך על עוד סט אירועים שנוכל כולנו לומר, "זכיתי לראות בחיי".
כשפרש אמר שהבטיח לעצמו "לא לשחות מול סרטים שחורים בגיל 30".
אותי קנו מילות הפרידה שלו מהמאמן, "את הדמעות שלי אני יכול להסתיר מאחורי משקפי השחייה שלי, שלך זורמות במורד פניך".

ב- 2008, בייג'ינג, הוא הראה שהוא משהו אחר, הטוב מכולם.
ב- 2012, לונדון, כשראינו שהוא פגיע, מרגיש ולעיתים מנוצח, הוא הראה שהוא אדם, גדול מכולם.
ב- 2008 הוא היה אירוע היסטורי מהדהד, ב- 2012 סיפור אנושי מרגש.
ספורטאי, שילוב מנצח (תרתי משמע) של כישרון, נפש ורצון.

Just a Little Patience

חודשיים של חוסר סבלנות מהזמנת הכרטיסים ועד ל- 03/07/2012, ההופעה של Guns N' Roses בגני יהושוע.
מה זה "נער רוק"?
קלף את מעיל העור, שכבת הצבע שקועקעה על הבשר, הקול המחוספס והמראה הלא ברור ותקבל את אותו בחור ששר על אהבה, חיים ומה שבינהם בסגנון של אסתטיקה לירית אגרסיבית - "רוק".

את הלהקה הזו אני אוהב מתחילת שנות התשעים, עם הגרסא שלהם ל- Guns N' Roses - Knockin' on Heavens Door.
על Axl Rose, סולן הלהקה, כבר הרבה זמן אומרים שהוא כבר "גבר רוק", הגרסא הפאתטית של המצויין לעיל.
לכן, היה את החשש של "ניפוץ אשליה", שהרי מה היה טעמה של כוס הקולה הראשונה שטעמנו אם לא היו אומרים לנו שהיא טעימה? ואני גם ככה לא בגיל שאומרים לי מה טעים ומה לא, מה אם ההופעה לא תהיה לטעמי?
אתמול,  ולו ל- 3 שעות הוא היה צעיר ב- 20 שנה, גדול מהרגע ובנאלי פחות מהקיום ואם זה לא ההגדרה של "אגדת רוק" מהלכת, אז מה כן?
כנראה כפי שהוא כתב:

It'll work itself out fine
All we need is just a little patience

ומצד שני:

Cause nothin' lasts forever even cold November rain

זקן, שמן, לא נושם, נופל אבל תותח!

נ.ב.
רק חבל שהשיר האהוב עלי של הלהקה הזו, Guns N' Roses - Patience לא היה חלק מההופעה.
הרעד בידיים שלי מעיד שכל ההופעה המתנתי עם מצלמה מעל הכתפיים רק לשמוע את השריקה של השיר.
אז גם מראה ה- Yosemite Sam / Hulk Hogan יהיה נסלח.

סינדרלה פוגשת בספרד

כשסינדרלה פוגשת את המציאות, הלב נשבר וההיסטוריה נכתבת מחדש.
לא צפיתי הרבה ביורו הזה, אבל ממש רציתי שהסוף יהיה כמו באגדות, במיוחד בשביל שחקן כמו אנדראה פירלו.
השחקן שבו אסתטיקה וטקטיקה חברו להם יחד.
לספרדים היו תכניות אחרות.
בעולם הוגן, הם היו עולים בהרכב ב', לוקחים את מדלית הכסף ונותנים לאגדה ולהיסטוריה מנוחה.

אבל לפחות למדתי מה התשובה הטובה ביותר כשקופצים למישהו ושואלים, "מה להביא, שתיה או נשנוש?".
אבטיח! שתייה ונשנוש.

3-0

לוח השנה הוא מורה קשוח, מריץ אותנו עד כלות הנשימה.
לוח השנה אינו מפספס יום, חודש או שנה, בן האדם מבזבז אותם (או שלא...).

אומרים שאם חטפת פעם סטירה מבחורה מבלי לדעת מה עשית אתה מוכן לעשור הרביעי בחייך.
אז כנראה שהחיים לא התבלבלו בתזמון.

מה עוד שהשנה למדתי שיעור חשוב, כשלומדים להשלים עם משהו לא מושלם הופכים אותו לאידיאל.
אין מתנה טובה מזו לגיל הזה.

Difficult, Very Difficult

יש דברים קשים בחיים, הצעד הראשון, המילה הראשונה ואם יכלתי לזכור אז בטח גם הבכי הראשון.
יש דברים מאוד קשים בחיים, טסט (אם את בחורה), בגרות במתמטיקה, מסע כומתה, קניות בקניון (אם אתה בחור).
יש דברים על סף הבלתי אפשריים בחיים, לזכות בלוטו או לנצח בטניס את נובאק דג'וקוביץ'.
יש דברים בלתי אפשריים, לנצח את רפאל נדאל, 5 מערכות, על חימר. טניס למי שהתבלבל.

Difficult, Very Difficult, ענה נובאק דג'וקוביץ' לאחר המשחק כשנשאל כמה קשה ההתמודדות מול רפאל נדאל.
וזו הייתה אנדרסטייטמנט מהווינר מהגדולים בספורט של ימינו.

מכתב להיסטוריה

הזכייה של צ'לסי בליגת האלופות 2012 היא מכתב להיסטוריה, על החתום, דידייה דרוגבה ופטר צ'ך.
בתחילה, השוער, פטר צ'ך, חטף שער ילדותי, 5 דקות מאוחר יותר דרוגבה היה שם במהלך גברי לחפות עליו.
בהארכה דרוגבה שמהלך של לב זריז מרגל גרם לפנדל, צ'ך במהלך של ידיים זריזות מכדור מנע טרגדיה.
צ'ך סיכם את המכתב ההסיטורי בפנדל החמישי של באיירן, דרוגבה חתם בפנדל החמישי של צ'לסי.

ובכל זאת, קבוצה גרמנית מפסידה בבית בפנדלים, אולי המאיה באמת צדקו וסוף העולם מגיע ב- 2012.

נ.ב.
יש לנו שתיים שעשו צעד גדול לקראת / זכו בתואר הכי הכי בעולם.
האחת על התרומה של ההורים שלה לחיצוניות שלה, השני על המצויינות שלו בחייו.
לפי כמות הצפיות אולי גם אם הם לא צודקים, בני המאיה, כדאי לסגור את הבאסטה?

לחבק זכרון...

it's five o' clock and I walk
through the empty streets
thoughts pave my fate within still
no one speaks to me
my mind takes me back to the years
that have passed me by

מילות השיר "It's Five O'Clock" של Demis Roussos הן מזכרונות הילדות החזקים ביותר שלי.
בוקר שבת, ילד בגיל שגם אם עושים לו מסאז' הוא מתעצבן מזה ואפילו שוויצרים נייטרלים עולים לו על העצבים, ושירים של "בועז שרעבי הלועזי" ברקע בפול ווליום הודות לאבא ויום שבת ה"נוסטלגי" שלו.

מוסיקה איכותית זה משהו שרק הזמן יחד עם הגיל מצליחים לעכל.
היום אני כבר יכול להבין למה הזמר הזה נחשב לאחד הגדולים של דורו ולבטח הזמר הכי טוב שאתם לא מכירים.

את דמיס אני אזכור ככזה שגם עם טופס לוטו מנצח ביד ימין, כאשר תאזין לו ביד שמאל תמחה דמעות.
שנתיים שאנחנו מחפשים אחר הופעה שלו, כדי להביט פעם אחת באיש בעיניים, לשים ידיים מסביב לזכרון.

ביום שישי האחרון, סופסוף, הוא הגיע לארץ ויכלנו ללכת כל המשפחה לראות אותו בשר ודם.
כשהוא עולה לבמה, ניתן לראות שהוא אדם שהוכרע על ידי הזמן בכל גופו, מלבד מתת האל שלו, קולו, וזה כל מה שהיינו זקוקים לו באותו הערב.
אי אפשר לחבק זיכרון, אבל אפשר לתת לו צליל ותמונה, ולעיתים זה כל מה שצריך.

Beyond The Red Line

לנסוע מעבר לקו האדום, כשנורת הדלק מזמן התעייפה להבהב, המחוג כבר נשבר, מעבר ליכולת, המקום הלא נודע.
חלום של כולנו והמציאות של קרמר מסיינפלד.

ביום ראשון, גמר ה- Australian Open, שיחק נובאק דג'וקוביץ', הסרבי שמעולם לא נכנע מול רפאל נדאל, הספרדי שמעולם לא הפסיד, גם לא ביום ראשון.
2 גלאדיאטורים שלקחו את היכולת והמאמץ שלהם הרחק הרחק, "הכי קרוב למוות" כמו שמוחמד עלי פעם אמר.


לא ראיתי את המשחק, ההתחייבויות של העולם המודרני והשעון של אוסטרליה התנגשו, וההפסד כולו שלי.
אבל רק ממבט על השעון שספר את זמן המשחק, אני מבין שה- 2 הללו זכו לרגעים שבגללם כולם חולמים להיות ספורטאים, לקחת את עצמך מעבר, לנקודה בה המחוג נשבר, הנורה כבר לא מהבהבת ואז לתת גז...

אף אחד מהם לא הפסיד.
אבל דג'וקוביץ' מתנהג כמו אחד שאם אפילו אתה ישן וחולם שאתה מנצח אותו כדאי שתתעורר ותתנצל.

נקה, או שינקו אחריך...

בימים האחרונים פורסם בפייסבוק פוסט על "זבל מי שמתארס" / "אהבה זה כואב (לטבע)".

הת'רד הוביל להר של מילים.
נגד הזוג, בעד הטבע, בעד הרומנטיקה נגד הציניות הישראלית וכו'...

לפני כמה שנים הייתה לעיריית תל אביב סלוגן נהדר שפותר נהדר את המחלוקת, "נקה, או שינקו אחריך".
אנחנו חיים בעולם מודרני, עבור נוחות משלמים.
רצה הבחור הרומנטי את הנוחות, ראוי שישלם עליה, והרבה.
אז במקום להכפיש, לתת לזוג להיות צדקנים ולהתחבא מאחורי השעה המאוחרת וצוות הניקיון משכים הקום, מוטב שפשוט יגישו להם חשבון על הנוחות ללכלך, להיות רומנטי ולקום למחרת מאוחר...
אחרי הכל, נישואין זה דבר יקר.

ניקיון הטבע צריך להיות מקל וגזר, לצעירים אפשר להראות את היופי שבטבע, שיתענגו עליו, אלו המעדיפים נוחות, שישלמו עליה, אבל מספיק כדי שזה לא ישתלם.
כי אי אפשר להוציא תותים מעץ לימון...

ויהי ערב ויהי בוקר

ויהי חופש...

'ל'

כמו נהג של רכב עם מדבקת 'ל' על פגוש הרכב.
שולט בתאוריה, יודע את התורה אבל כזה שגם אחרי 10 טסטים לא יקבל רישיון.

אני מאוד מקווה שאחרי הנאום הזה של ראש הממשלה הוא יזכור לשים 'ל' על הרכב שלו.

כי בניסיון לומר את הדברים הצודקים לכאורה הוא שכח להיות חכם.

כמו בנהיגה, הנקודה החשובה היא הפעולה ולא הסיסמאות.
כאן הוא פספס את הרעיון שלומר את הדברים שיאפשרו להניע את התהליך, הרי התוצאה תקבע כשיתחילו לדבר ויפסיקו לנאום.

'ל', אפילו לא נהג חדש.

חכם בדיעבד...

חכמה שבדיעבד...
זה כל מה שנותר לומר על המדינה שלנו אחרי אסון הכרמל.
מבלי להתייחס להופעה של ראש הממשלה על כל פיסת מרקע כאילו היה בר רפאלי במהלך האירוע.

להיות חכם בדיעבד יכול להיות כל אחד.
לנצח בפוקר שהקלפים חשופים ונראים לעיני כל זה נטו עניין של מזל.

ראש ממשלה אנחנו בוחרים ומציידים אותו בכל טוב כדי שיעשה מה שנקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה".
אם נכשלתם בזה, שום טייסת של שום מטוס לא מצדיקה את המשך משחק הפוקר הזה.
שחקנים שמשחקים על מזל יש באלפים, אנחנו מחפשים כאלה שיודעים לשחק נגד המזל.

תאריך איזרוח - ה- 22/11/2010

10 שנים בדיוק לאחר יום הגיוס שלי הגיע יום ה"איזרוח" שלי.
זו הייתה שרשרת "איזרוח" ארוכה.
תחילתה בתהליך מיון קפדני של מדינות מובחרות לטיול.
לאחריו חיסונים, נגד מחלות לא מוכרות.
היה גם גיבוש שכלל צעידות ארוכות ובקשיים של איך לא חוזרים הביתה.
הטירונות ארכה 4 שנים שכללה עבודות מזדמנות, רומנים קצרצרים, חיים סטודנטיאלים ושימוש במקלדת ומסך.
הגיעה הכומתה ולאחריו הכרזה על היותי אזרח כשיר.
והיום, פעילות מבצעית, כזו שבסופה המדינה שוב לוקחת ממי שבאמת נותן, לוקחת מיסים.

יום ראשון בעבודה...
תאריך "איזרוח" - 22/11/2010. תאריך שחרור 24/06/2049.
עכשיו אני חתום קבע, אפילו לא שאלו אותי, עד גיל 67...

Fixel Algorithms

יש לי ילד...
טוב, לא בדיוק אנושי ועם ידיים, מצד שני ולזכותו יאמר הוא לא זקוק לחיתולים.
אבל אין לי איך לתאר אחרת משהו שהוא ממש שלי (שלנו) ואני ממש גאה בו.

ניר, חבר ושותף, ואני כבר שנתיים זורקים רעיונות לעשות משהו.
לא רק "לעשות כסף", אלא ההרגשה שאתה שווה משהו, משהו שאחרים יתגמלו ויעריכו במחווה הכי יקרה בעולם קפיטליסטי, ישלמו עליו!

אז היום, אחרי חודשיים של הריון אבל בלידה חלקה זה נולד - PSKiss Pixel Gear Suite. יש בזה הרבה ממה שאני אוהב, צילום, מתמטיקה, אלגוריתם, משהו ראשוני ובעיקר יצירתיות, שונות, לחשוב Out of The Pixel.

אז יש אחד שיעשה את הנשים יפות יותר, כזה שגורם לנייטרלים לבחור צד ועוד אחד כזה שמדכא אופטימיים מדי ומבהיר את הצבע לאלה שיש להם יום שחור.

ניר ואני ניסחנו זאת כך:

Our team objective is to multiply pixels to look good, add them up to be sharp, divide them to make them vivid, subtract them to make them noise free, Fixel them so you would like each and every one of them.

4 מי יודע

4 שנים,
3 רומנים,
2 דירות,
1 תעודה.

הכל היום נגמר...
הגשמתי את הציפיות, בעיקר של הסביבה ממני.
הציפייה של כרטיס אשראי מוזהב בארנק לצד תעודה לבנה על הקיר, סמלי "אחד מהעדר".

ה- 4 שלי נראית לגמרי אחרת, היא בדרך כלל מתחילה ב- 4 מדינות ונגמרת בזוג נעליים אחד הרוס, אבל...

אז עכשיו ממתינות שיקגו וניו יורק לסיבוב נאומים לטובת התרמה לירוקים ואח"כ החיים בצפון עם עבודה חדשה, רכב חדש ואותו בן אדם פלוס תעודה.

האם אני מפלס את חיי או שמא הם מפסלים אותי?

ד"א, אבא, מזל טוב, האמן לי אתה, בניגוד לכל הסובבים אותך, נהיה צעיר משנה לשנה!

The Power of Opera Where Every Drama Is a Hoax

כוחה של האופרה כשכל דרמה היא תעתוע.
חולשתם של החיים שכל תעתוע הוא סיבה לדרמה.

איזה שיר מדהים, המילים של המשורר האיטלקי Lucio Dalla, הביצוע העילאי של Lara Fabian, זמרת שמלבד 4 אוקטבות יודעת גם 4 שפות. יש לה אפילו ביצוע, כמתנת עצמאות 60 לישראל,  מהפנט לשיר "חורשת האקליפטוסים" של נעמי שמר, החוגגת היום יום הולדת 80. כך בעולם של כל כך הרבה מידע אפשר תמיד לסגור מעגל של יום, תאריך, אירוע מיוחד ושיר נהדר, שהעוצמה שלו בכל מילה, והעוצמה שלה בכל בת קול או תנועת יד רחוקים מלהיות תעתוע מלבד לתעתע את עצבי הדרמה וההתרגשות.

Lucio Dalla - Caruso, תבלו...

אלוף לנצח...

כבר שבועיים, אחת ליומיים, 4:00 לפנות בוקר אני קם לאירוע האנושי הזה - גמר ליגת ה- NBA.
כילד, כירושה מאבא שלי, קיבלתי את האהבה ל"יונה" - לארי בירד, שחקן כדורסל שהגיע לכל פסגה אפשרית למרות שכשהוא מנתר הוא נמוך ב- 3 סנטימטרים ממצב עמידה, ומאז אני אוהב את הירוקים.

אבל השנה, בגמר, הייתי כולי צהוב.
רק בגלל שחקן אחד, מס' 8 בגלגול הקודם, מס' 24 כיום. ה- MVP של סדרת הגמר.

לקח לי שבוע לכתוב עליו, כי זה הזמן שלקח לי להתאושש מחוסר השינה שצפייה ב- NBA Playoffs גורמת למי שחי ממזרח לגריניץ'.

משהו מיוחד בשחקן הזה, קובי ברייאנט. הגיע לליגה כסייח צעיר בן 18 שכל כולו בנוי על זה שאת הבלתי צפוי לא ניתן לעצור. כיום, השחקן שהכי צפוי מה הוא הולך לעשות, הוא הולך לעשות את הבלתי עציר. ההימור הכי בטוח כשאין סיכוי.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק שינוי ספורטיבי בגוף של אתלט אלא סיפור אנושי של מישהו שלא רוצה / יודע / יכול להפסיד וכמעט הפסיד הכל בגלל זה. הוא התבגר, השתנה, התמתן, כל מה שהזמן עושה לאנשים בעשור השלישי לחייהם.

אבל מבחינתי, הסיפור של הגמר והסיפור של השחקן הזה היה בדיוק 3:41 לסיום המשחק האחרון.
המהלך שמתאים לקובי הצעיר, זה שחודר על אפם וחמתם, פולשני, תקיף ומהדהד כמו סופה בתוך תיבת דואר.
ככה, הוא כמו כולנו, כדי לנצח, צריך להרגיש צעיר, אחרת זה הפסד ידוע מראש.

כמובן, אחר כך באו ההשוואות להוא שלא ניתן להשוות אליו.
ובכל זאת, זה היופי בשחקן הזה, אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, הוא תמיד יתן לך סיבה טובה לשניהם, כמו החיים עצמם.

עוד נר לעוגה...

אף אחד לא מקשיב לאף אחד.
גם השנה, לא הלך.