נקה, או שינקו אחריך...

בימים האחרונים פורסם בפייסבוק פוסט על "זבל מי שמתארס" / "אהבה זה כואב (לטבע)".

הת'רד הוביל להר של מילים.
נגד הזוג, בעד הטבע, בעד הרומנטיקה נגד הציניות הישראלית וכו'...

לפני כמה שנים הייתה לעיריית תל אביב סלוגן נהדר שפותר נהדר את המחלוקת, "נקה, או שינקו אחריך".
אנחנו חיים בעולם מודרני, עבור נוחות משלמים.
רצה הבחור הרומנטי את הנוחות, ראוי שישלם עליה, והרבה.
אז במקום להכפיש, לתת לזוג להיות צדקנים ולהתחבא מאחורי השעה המאוחרת וצוות הניקיון משכים הקום, מוטב שפשוט יגישו להם חשבון על הנוחות ללכלך, להיות רומנטי ולקום למחרת מאוחר...
אחרי הכל, נישואין זה דבר יקר.

ניקיון הטבע צריך להיות מקל וגזר, לצעירים אפשר להראות את היופי שבטבע, שיתענגו עליו, אלו המעדיפים נוחות, שישלמו עליה, אבל מספיק כדי שזה לא ישתלם.
כי אי אפשר להוציא תותים מעץ לימון...

ויהי ערב ויהי בוקר

ויהי חופש...

'ל'

כמו נהג של רכב עם מדבקת 'ל' על פגוש הרכב.
שולט בתאוריה, יודע את התורה אבל כזה שגם אחרי 10 טסטים לא יקבל רישיון.

אני מאוד מקווה שאחרי הנאום הזה של ראש הממשלה הוא יזכור לשים 'ל' על הרכב שלו.

כי בניסיון לומר את הדברים הצודקים לכאורה הוא שכח להיות חכם.

כמו בנהיגה, הנקודה החשובה היא הפעולה ולא הסיסמאות.
כאן הוא פספס את הרעיון שלומר את הדברים שיאפשרו להניע את התהליך, הרי התוצאה תקבע כשיתחילו לדבר ויפסיקו לנאום.

'ל', אפילו לא נהג חדש.

חשמל זורם בכביש תחתיך

יש דברים שעושים את הבוקר.
קפה טוב, עיתון, הילדים שאולי סופסוף מפנים את הבית לביה"ס או סתם להתעורר ולגלות שיש עוד שעה לישון.

לי את הבוקר עשתה כתבה ב"גלובס".
אני לא שותה קפה, למיטב ידיעתי אין לי ילדים, אין לי צורך בעוד שעות לישון ואת העיתון שלי אני קורא דרך פיקסלים של LCD ולא טיפות דיו.

בכל אופן העניין הוא לא רק הפיתוח המבורך, התועלת ה"ירוקה" שביכולתו להביא אלא פשוט שמוטב מאוחר מאשר אף פעם.

איפשהו, היה נראה לי שאנחנו היינו צריכים להיות אור לגוים תרתי משמע.
אינטרס של המדינה הזו משחר הקמתה ועד להיום, ספק גיל הבלות ספק נעוריה, זה להיפטר מהתלות בדלקי מאובנים.
אצל כולם זה עניין של אופנה ירוקה ומחיר בכיס, לנו זה עניין של חיים ומוות.
הרבה מוות קרה בימים ימימה מתחת לאדמה של שכנינו רווי הזהב השחור, הרבה מוות היה נחסך על אותם אדמות אם היינו פותרים את התלות הזו.

אך, אילו תינוקות היו מתייאשים מהנפילה הראשונה, הם לא היו לומדים ללכת.

עכשיו הגיע הזמן לרוץ, לשנות, להיות אור וחשמל לגויים.
בוקר טוב.

4 ביצים, 6 עגבניות...

למיקי רוזנטל יש ביצים גדולות. כל כך גדולות שכל תושבי סין אוחזי ידיים יחד לא יקיפו אותן.
אחרי שפלטתי את מה שיש לכל אחד על הלשון בתום צפייה בסרטו, "שיטת השקשוקה" נוכל להתפנות לדבר על הדברים הפחות חשובים.

אני לפעמים חוטא ונתקע בערוץ 1. אולי זו שארית מהמשפט הקבוע של אימי שאין מה לראות בטלוויזיה ואם כבר, עורץ 1 היחידי שמשדר דברים שווים צפייה. כשיש "חוק וסדר" על המרקע בערוץ 1 אני שמח להסכים איתה, אתמול שוב נאלצתי לעשות זאת. האמת, השידור הזה היה כל כך חשוב שהיה טוב אם מישהו היה מחשיך את כל שאר הערוצים המשודרים בישראל.

סופסוף ערוץ עם רייטינג מעל בית קולנוע שכונתי ממוצע הסכים לשדר את הסרט החשוב הזה.
בלי קשר לעד כמה העובדות של מיקי רזונטל נכונות.
הסרט הזה, יותר משהוא אומר משהו רע על משפחת עופר, שעקרונית פשוט עושה מה שהיא עושה הכי טוב קונה כמה שיותר בכמה שפחות, אומר משהו רע עלינו.
כמה זול אנחנו מוכנים למכור את עצמנו, כמה מעט אנחנו מוכנים לדרוש עבור מה שהזענו כולנו כחברה עבורו. אפשר להפיק עשרות ימים של דיון ציבורי על הסרט הזה. החל מאיך הפרטה צריכה להתבצע במדינה שלנו וכלה באיך מספקים במה תקשורתית גם לעיתונאים שרוצים לצאת נגד הזרם, נגד בעלי המאה שקנו את הדעה.

אחרי הסרט של מיקי רוזנטל, הופיע הסרט מטעם משפחת עופר ולאחריו דיון באולפן.

ערוץ 1 לא ראה דם ימים רבים מאז "פופוליטיקה" וישר שיסע את מיקי רוזנטל בנציג מטעם.
אלי גולדשמיט, ח"כ לשעבר, דוגמה מהלכת לכך שלכל אחד יש מחיר וחלקנו אפילו נמכרים במבצע, ניסה לתת את הצד הקנוי של האמת, אלו שעליו שילמו האחים עופר לאנשי יחסי ציבור, עורכי דין ועוד כמה בעלי מקצוע.
הוא בעיקר צעק. עוד בצבא למדתי שאנשים שצועקים הם כאלה שלמילים שלהן אין כח בפני עצמן, אז הם מחזקים אותם בצלילים רמים. אם המילים לא מהדהדות מעצמן, אז לפחות שעור התוף ידע שהן היו פה.

מיקי היה נראה עייף, אדם שעבר קרב קשה ביותר בשביל כולנו ולא מבין איך נשאר עומד לבד.
בכלל הוא נראה לי עיתונאי המונע מדלק המשמעות הרחבה של התוצרים שלו. כמה הם כואבים, אפלים ונוגעים ליותר אנשים.
הוא הראה לנו תמונת ראי מפחידה, שמחייבת אותנו להתעורר, להיות אכפתיים. לא מגיע לנו פחות מתושבי הולנד, אנחנו מקבלים פחות כי המחיר שלנו "זול". אני מקווה שההד הציבורי לא ישאיר אותו לבד, מולם.

אפשר לתאר רבות את הטיעונים והדיונים שהיו לאחר מכן, גם לדעתי חשוב שכל אזרח יהיה מודע להם. מול בליל הבעיות הפתרון מאוד פשוט, שקיפות ומערובות, משם הזמן פשוט יניע את הכל בכיוון הנכון.

אבל לי, אישית, הפריעה נקודה אחרת. בריונות הכסף שמשפחת עופר הפעילה מול מיקי רוזנטל.
מיקי נתבע בבית משפט על הוצאת דיבה. הסכום אותו דורשת משפחת עופר - 3,500,000 ש"ח.
זה סכום בלתי נתפס עבור אדם כמו מיקי רוזנטל וחסר משמעות עבור משפחת עופר. כל מטרתו הוא ליצור פחד משתק "עיתונאות חוקרת". תג מחיר ל"סיכוי מול סיכון" בכל תחקיר מסוג זה. מיקי גם אם עשה לנו שירות עצום וטעה בפסיק עלול להיות במצב שהוא מוכר את נשמתו על מנת לצאת ממצב הביש הזה. משהו צריך להגן על מאמץ כזה, לא ייתכן שהוא ינוטרל בבריונות כסף. אני מקווה שהשופטים יבינו זאת.

אני מאמין שלכל אדם יש מחיר, אני רק מקווה שפעם הבאה נקבע את שלנו כמדינה מספיק גבוה כדי שאיש לא יוכל לנגוע (נגעת, שילמת).

רק הערה קטנה לסיום - רק ערוץ אחד יכול להיות כל כך לא "פוליטיקלי קורקט"  ולשדר חסות של "רוטב שקשוקה" תוצרת יכין במהלך השידור.

הקהל לא מאמין במילים, אלא בכח...

כמו חוק התגובה של ניוטון, ראש ממשלת ישראל הגיב לנאום של ברק אובאמה.

שוב מילים נדרשות לחולל פלאים ומהפכות.

ואנחנו בכלל עם שלא מאמין במילים אלא בכח.

הנאום של בנימין נתניהו הוא "אם וכאשר, אולי..." אחד גדול.
מה עובר לאדם בראש, כאשר לעט שאוחזת ידו כל הרבה משמעות לחייהם של כל כך הרבה אנשים? נראה שהעט שלו טפטפה חשש ולא תקווה.

כבר במילים הראשונות של הנאום:

"האיום האיראני עדיין לפנינו, כפי שהתברר אתמול במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון, לאנושות כולה, הוא המפגש בין האיסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון ואשוחח על כך בשבוע הבא עם מנהיגים באירופה. זה שנים שאני פועל ללא לאות להקמת חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני."

מילים "פראנואידיות", מכאן, שום מילה לא יכולה להתרומם.

מה אתה אומר כשאתה שותק?
לטעמי, נואם אומר לא פחות כאשר הוא שותק. בשתיקותיו נתניהו הפגין חשש שמה את ההליכה בין הטיפות הוא יסיים רטוב.
הוא רצה לומר מילים של תקווה ושלום בפנים של אפרוריות חורפית אירופאית.

הפרטים אליהם נכנס נתניהו (פירוז, ירושלים חזון כלכלי), בלי קשר להאם הוא צודק או לא, שייכים למסמכים והסכמים, כאלו הנכתבים בידי עורכי דין, אנשים עם לשון קצרה ועט ארוך ולא למנהיגים להם חזון שקצרה היריעה מלכסות אותו.

חזון גדול מתחיל במילים פשוטות, תמימות ונהירות.
במקום להוציא אותנו אל הרחובות ולצאת אל הדרך, חזרנו אל האוהלים, לחיי היום יום שלנו אותו זמן, אותן בעיות.
לעמות זאת, הנאום היה קלישאתי, חסר דמיון ומעוף שחששתי שלאחר כל אוסף "הברור מאליו" נתניהו יעבור לנאום בחרוזים כאילו היה הנואם של בוגרי חטיבת הביניים.
עוד אירוע שצריך לזכור לשכוח.


איש של במה, לא של מילים.

Man Of Words

צפיתי נפעם בנאומו של ברק אובאמה.
איש של מילים הוא נשיאה של ארצות הברית.
איש של מילים אמיצות, מחלחלות כאילו היו זרע הרוצה לאדמה להפריח את השממה.

מנהיגים, ידיהם ורגליהם בפיהם.
עוצמתם מלשונם ולא היקף זרועם.
איש רב און ברק אובמה. הגדולה בו, שקורנת ממנו תחושת הניצחון של התקווה על הייאוש.

וכך, כפי שעשה לאורך מערכת הבחירות בארה"ב, התמודד מול הנעליים הגדולות שיצרה כותרת "נאום סיטורי בקהיר".
במילים פשוטות, צועדות יחפות בהילוך תמים כשל נערה הצועדת על חוף הים, פנה הנשיא אל עומק הפצע בעולמנו. לפשר, לפייס ,לשנות להנהיג.

את הניסיון שלו אני לא מודד במאזני ה"שמאל, ימין" בישראל.
"משחק הסכום אפס" בו מה שטוב לאויבנו רע לנו הוא משחק ששיחקנו זמן רב מדי כדי להבין שאין בו לא הנאה, תחרות או תקווה.
מנהיגים יוצרים שינוי במילים, שותלים תקווה, מקוששים ייאוש.
לנו נשאר לתרגם מילים למעשים, קרקע יבשה ומחוטטת פצעי דם ואיבה לאדמה שופעת נוזלים של שינוי.

זרע אחד, אל המדבר של המזרח התיכון.
האם נקבל אותו בקרקע צחיחה או כתחילתה של הפרחת השממה?

"And I want to particularly say this to young people of every faith in every country. You more than anyone have the ability to reimagine the world, the remake this world.

All of us share this world for but a brief moment in time. The question is whether we spend that time focused on what pushes us apart or whether we commit ourselves to an effort, a sustained effort to find common ground, to focus on the future we seek for our children and to respect the dignity of all human beings."

כגודל הציפיות, גודל האכזבות

זו לא בדיחה של אחד באפריל.
יש לנו ממשלה חדשה בישראל.
לא יכלתי, כמנהג הפוליטיקאים, להמנע מלבחור כותרת צינית עם אליבי מובהק. אבל עוד מעט תיגמר הציניות ותתחיל תקווה, לפחות מסויימת.

אנחנו מדינה של "יועצים" והבעיה עם יועצים שהם כמו יצאניות צמרת, הם יודעים טוב מהקליינט איך עושים את זה, הם יכולים לעשות זאת טוב מהקליינט, אבל רוב הזמן הם עושים את זה בדרך של הקליינט ומנסים לו לגרום לאהוב את זה.
אם עדיין יורשה לי ל"ייעץ" אז יש לי כמה ציפיות, מחשבות ובעיקר תקוות בממשלה החדשה:

• מהפנים החוצה - אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית שתטפל בנו מבחוץ. תחליק לנו את הגבולות, ותחצין אותנו כלפי העולם החיצון. כבר 20 שנה המדינה הזו מתעסקת עם הפלסטינאים במקום עם הישראלים. די!
  אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית, אנחנו צריכים פסיכולוג. אנחנו צריכים מישהו שיסדר את הנפש המוזנחת שלנו.
  זו בעיה למנהיג אזרחי אמיתי, לא לאנשי צבא, כאלו שכל מה שיש להם ביד הוא פטיש וכל בעיה נראית להם כמסמר.
  אנחו זקוקים דחיפות למנהיג עם חזון שיחזיר בראש ובראשונה את תחושת הלכידות שראוי שיהיה לעם אחד בסירה כל כך קטנה בים סוער. זה אומר להתעמת עם הדברים הקשים באמת, ולוותר על פיסגות מנהיגים עם אוכל טוב וחליפות יקרות.
  זה אומר לפטור את בעיית הנטל במדינה הזו ורעיונות יצירתיים וברוכים יש למכביר, רק צריך קטר שיבחר ויעמיס הכל על עצמו.
  זה אומר להתעסק עם תחושת הביטחון האישי שלנו, זה לא בהפרחת סיסמאות על משטרה אחרת אלא פירוק והרכבה של הגוף העצל הזה.
  זה אומר לתת לנו שירות כאזרחים, בתור לביטוח הלאומי, במיטה בבית החולים ועל הכביש. כי המדינה היא של האזרח ובשבילו וראוי שכל נותן שירות מטעמה ירגיש ויתנהג בהתאם.

• הבעייה האיראנית - שמענו כבר על כל סחרור צנטרפוגה במדינה החשוכה הזו. אבל לא זה מה שמטריד אותי, בכלל אני לא מבין למה להתעסק בלעצור את ההתקדמות שלהם במקום להאיץ את שלנו. הסכנה הגדולה מאיראן היא לא היכולת הגרעינית שלה. הסכנה מאיראן היא שאיראן דואגת להשכלה ולחינוך של ילדי איראן טוב יותר ממדינת ישראל. תלמיד תיכון באיראן טוב יותר במתמטיקה על פי המחבנים הבינ"ל. זה צריך להדאיג אותנו הרבה יותר מפצצה בידיים של מטורף. על מטורפים קשה מאוד לשלוט. בואו נתחיל מיעד מאוד פשוט, בשליטתנו, אבל אולי החשוב ביותר לביטחון המדינה הזו, ההשכלה בכל חתכי הגיל בישראל צריכה להיות הטובה בעולם. זה חתיכת אתגר, בעיקר לשר הביטחון.

• ירוק בעיניים - הגיע הזמן שתהיה ממשלה שמביטה בשעון וחושבת כמה שנים קדימה.
  אחד השרים, ויש יותר מדי כאלה מה שאומר שלכמה מהם יש מספיק "זמן פנוי", צריך לקחת לוח שנה ולדפדף. שיקח שעה למשימה הזו, ידפדף וידפדף יבקש עזרה מהמזכירה וידפדף. אחרי שעה אני מניח שהוא יגיע לאיזור שנת 2030 או משהו כזה. עכשיו, לדמיין איך ישראל תראה אז?
  ניחוש שלי, אין לו מושג. אז כדאי שתהיה לנו סופסוף ממשלה שבמקום לנחש, תקבע.
  ממשלה שתקבע איך צריכים להיות החיים במדינת ישראל בעוד 20 שנה.
  אני הייתי רוצה לראות בראש ובראשונה מדד לאיכות החיים של האזרח. וזה מתחיל בחשיבה ירוקה.
  זה לא רק מחזור, מפעלים עם פליטה מצומצמת וחשמל אלטרנטיבי. זו תפיסה ששמה אותנו ואיכות החיים שלנו במרכז. זה אומר בנייה לא צפופה, תשתית משרתת ולא כזו שרק מרפדת כיסים של חברות נדל"ן, זה אומר שטחים שיוגדרו כשטחים פתוחים לעולמי עד (חופים, איזורים ברמת הגולן / גליל / נגב וכו') עם גישה לכל אזרח וחסומים בפני כל איל נדל"ן שמאיים להפוך אותנו לאי של בטון במזרח התיכון. זה אומר תקנים של רמת אוויר, מים ורעש.
  תקנים, זה משהו שצריך לייבא מחול, לא?
  מוזר לשים את האזרח ואיכות חייו במרכז, אה?

• כלכלה - משפט נדוש - "כסף הוא רק אמצעי, לא מטרה". אבל כמה הוא נכון.
  אני מזכיר לראש הממשלה, אין לנו שום עניין בלהיות הכלכלה מתפתחת הכי מהר, עם מדדים הכי גבוהים וכל מיני מונחים שרק סבר פלוצקר מבין. אנחנו צריכים כלכלה שמשרתת אותנו. אני יכול לחיות עם דירוג יותר נמוך במדינות ה- OCED ובתנאי שיהיה נעים וטוב לחיות כאן. אני לא יכול לחיות עם צמיחה שעוזרת ליצחק תשובה ואותי משאירה עם שאלה לגבי הלחם של מחר.
  בקיצור, אל תשעבד את המדינה לטובת הכלכלה, שהכלכלה תעבוד בשבילנו.
  הייתי רוצה לראות מדד שונה מאינפלציה, מדד שמודד כמה כל שנה השתפרה היכולת של האזרח לשפר את חייו בכסף. מהפכני אה?

זה קשה, זה שונה.
ממשלה שסופסוף תתעסק בנו, האזרחים ולא בעצמה או אחרים.
בהצלחה.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה

אין הרבה מילים על מערכת הבחירות הזו והפלונטר לו נכנסנו.
כל מה שיש לי לומר, אם משחקים בונקר, בסוף מפסידים 1-0.

אני מקווה שתם לו עידן מערכות הבחירות שבו המועמד חושב ששתיקה (הגנה) היא הדרך לליבו של הבוחר.

ציפי "שיחקה" פתוח, על כל המגרש, בלשון החבר'ה.
וההגנה הטובה ביותר התבררה, שוב, כהתקפה.

בנימין נתניהו, לתשומת ליבך.

כעת, כל שנותר, הוא לוותר על קצת אגו, להוסיף כבוד ולסגור שותפות של שווים ושוות לטובתנו, האזרחים.

איך יראה המחרתיים של ישראל?

מחר בחירות.
כיצד יראה המחרתיים של המדינה שלנו?

זה לנו לקבוע.
לקבוע אומר להצביע, עצם ההצבעה חשובה יותר מהמפלגה לה נצביע.

כשכולם מצביעים, לכולם אכפת, כולם שותפים, כולם באותה סירה.
לעיתים יש מחלוקות על הנתיב הימי של הסירה, אבל כולם רוצים להגיע לאותו נמל, בטוח ורחוק מהסערות של הלא נודע...

אדישות היא כמו להירדם ברכבת, זה תענוג צרוף עד שמתעוררים בתחנה בעיר זרה.

לכו להצביע, היו שותפים, במדינה שלי, שלכם, שלנו.

מה שבטוח, במבט לאחור, משעמם לא יהיה פה.

אין ישן מעיתון של אתמול

אומרים ש"אין ישן מעיתון של אתמול".

בעיתון של אתמול דיווחו לנו, שחוקריו של ראש הממשלה, אם העניין היה תלוי בשיקול הדעת שלהם, בהבנתם של הראיות הם היו מזמנים את גדוד עורכי הדין של ראש הממשלה לעוד ריקוד סוחף בבימ"ש. כזה שירפד את כיסם ויגרום לציבור, אנחנו, להתרחק עוד יותר מאלה אשר "שולטים" בחיינו.

אני לא רוצה לדעת מדוע משטרה מכווינה את המלצותיה לשעה 20:00 בערב (מהדורת החדשות למי שלא הבין) ולמה זה בכלל עניין ציבורי. מהסיבה הפשוטה, שמשטרה כבר שנים אין לנו, לעיתים נראה לי ששיאה של המשטרה מוצג בסרט ה"שוטר אזולאי" ומאז היא רק מדרדרת.

אותי מעניין איך כותרת כזו בעיתון של אתמול הופכת לישנה היום במדינה שלנו.
איך עיתון "דליק" כזה לא הופך אצלנו ללהבות.

את התהליך שבו הפכנו מחברה דמוקרטית אמיתית, כזו שחלק מתרבות שיחות היום שלה מופיעות המילים, המדינה, אנחנו, השלטון ולאן מועדות פנינו ולא בהקשר של דולרים ועבודה בחו"ל, לחברה שיש בה 120 שמשחקים ב"דמוקרטיה" ו- 7 מיליון אזרחים שקמים בבוקר, נוסעים לעבודה קוראים עיתון ולא "שורפים את המועדון" צריך לחקור לעומק. קל לשלוף סיבות, ואת כולן ניתן לרפד בסיבות הגיוניות. העניין שלטעמי, גם אם יש סיבות הגיוניות התוצאה לא הגיונית.

באמת שאנחנו ראויים ליותר ואנחנו צריכים לדרוש יותר. זה אומר 2 דברים מאוד פשוטים, ראשית לא להיות אדישים, להפסיק ללחוש ולהתחיל לדבר ושנית, לקחת ברצינות את אותו היום שאנחנו לוקחים נייר שמים במעטפה ומשלשלים פנימה. השם על הנייר צריך להיות שווה לפחות את הדיו.

ואולי טיפקס צדקו, כולנו מגולגלים בתוך נייר עיתון...