זה הבית שלי!

זה הבית שלי.
זה כל מה שנדאל רצה להזכיר לכולם.
במיוחד לאור האמירות שהגיעו מגוראן איבניסביץ מצוות האימון של דג'וקוביץ'.
הם מעט שינו לו את הבית השנה, הוא עדיין אירח את כולם. רק שגוראן לא לקח בחשבון שנדאל הוא לא בדואי.
אין לו שום בעיה להרוג אותך גם כשאתה מתארח אצלו בבית.
לרגעים חשבתי שאני צופה בחימום, עוד רגע הם באמת יתחילו לשחק. עד כדי כך נדאל היה טוב.


החוויה המיוחדת זה סופסוף לחלוק ספורט עם הבן שלי, בועז. אמנם לא צופה פעיל, אבל היה שם ברגעים שהספורט אוחז בך ואתה מוכן לרקום עסקה עם כל אחד תמורת אס אחד.
מאחל לו להיות נדאל, הילד שכל הזמן שבר את התקרה שהציבו לו אחרים כי לא פחד להשתנות.

ערכים זה למנצחים

מספרים שמארק טווין (בחר את הדמות השנונה, מבריקה וגדולה מהחיים כרצונך) נכנס למסיבה וניסה לפתות את המארחת והציע לה מיליון דולר עבור בילוי לילי משותף.
כשענתה לו שהיא צריכה לשקול את העניין לאור הסכום העצום בו מדובר הוא חזר על ההצעה והפעם נקב בסכום של 100 דולר.
לתגובתה "איזו אישה אתה חושב בדיוק שאני?" ענה "אנחנו יודעים בדיוק איזו אישה את. כרגע אנחנו מתמקחים רק על המחיר".

על פיטורי דייויד מויס מהקבוצה אני אוהד נלווה דיון על ערכיה של הקבוצה שעד כה תמיד דבקה במאמנים לאורך שנים.
אין ספק שזה הוכיח את עצמו במיוחד שלמזלה, או כחלק מהחבילה, היא זכתה בין השאר באלכס פרגוסון, מהגדולים שבמנג'רים אי פעם.
אל הויכוח של "דרכו של מועדון" אל מול "הרצון להצליח" כמובן זלג גם היות החברה בורסאית ומין הסתם רצון הבעלים, ה"גלייזרים", להרוויח כסף.

אם מויס היה מוריד את הקבוצה ליגה, כולם היו מוותרים על ערך "מאמן לוקחים להרבה שנים" שכן אז הכל ברור, או לפחות "יש לשקול את העניין לאור ה'הישג' העצום".
אבל לאור העונה שלו, נהיה פה "מיקוח על המחיר" והבעלים החליט שמאזן כמו שלו מספיק כדי לא להמשיך איתו לעונה הבאה.

לטעמי מויס נכשל בעיקר מנהיגותית ביונייטד ואין סיבה להפוך אותו כעת לקורבן ״דרכם הנלוזה״ של הגלייזרים.
את הערכים נשאיר כלוקסוס למנצחים, או לפחות לכאלה שמראים שיש סיכוי שיהיו כאלה.

לזכות מחליפו תשחק העובדה שהוא צריך להצליח יחסית למויס ולא יחסית לפרגוסון, ואז יהיה לו את הלוקסוס לערכים.

US Open 2013

כשמכת הבק האנד של נדאל תוקפנית ועובדת, יחד עם הפור האנד שלו זה כמו צונאמי והוריקן משתפים פעולה.
הפעם, או שמא שוב, דג'וקוביץ' נותר חסר אונים.
נדאל, כדרכו, מביט לאתגר בעיניים ומכריע אותו.

Roland Garros 2013

הכי גמר שאפשר בחצי, גמר.
נדאל, שחוזר לאחר כשנה של היעדרות, עם המאפיין הכי גדול של ספורטאי אמיתי, רצון להשתפר ולהתחרות בטובים ביותר.
ובאמת הוא שיפר אלמנטים רבים במשחק שלו ובמפגש כזה, בין שניים ביוניים מנטלית קיבלנו משחק לדפי ההיסטוריה.
המשחק היה מונומנטלי כאילו האברסט ו- K-2 התעוררו לקרב כדורי שלג.
הפורהאנד לאורך הקו תוך כדי תנועה של רפאל נדאל היא מהרגעים העילאיים בספורט.

Lance Armstrong

לאנס ארמסטרונג, האיש שזכה בתהילה שגופו כפוף ונשען על כידון מסתבר שכיפף את העולם וזכה לתהילה.

מסתבר, שהאיש, אמנם גופנית ספורטאי מחונן, אך מוסרית, סתם מסומם, מאלו שיש לנו הרבה בתחנה המרכזית.

ישנו אולטרה מרתוניסט בשם דין קרנזס שאמר פעם "רוץ כל עוד תוכל, לך כשאתה חייב, זחל אם זה כל מה שנותר רק אל תוותר".
לאנס, שבעצמו התהדר במשפט שכאב הוא רגעי אך לוותר זה נצחי, כנראה פירש זאת "רכב כל עוד תוכל, קח סם כשאתה חייב, שקר אם זה כל מה שנותר, רק אל תפסיד לפי החוקים".

יש כאלה שיאמרו, "אז לאנס השתמש קצת, בשביל זה להרוס אגדה, לשבור מיתוס?".
מה שאני אישית לא אסלח לו זה שהוא הכניס ציניות, ששולטת בעולם למקום היחידי שהיא לא הייתה קיימת, ספורט.
כשאמרו "או שזה ההישג הספורטיבי הגדול אי פעם, או הטרמית הגדולה ביותר..." האמנתי שפה, בספורט, אין ציניות.
כי במציאות כשאתה פוגש משהו שטוב מכדי להאמין בו, אתה מבין שזה מסריח, עובדים עליך, בספורט כשפוגשים בזה זה נקרא "שיא", תמים ונהדר שכזה...
הוא הרס זאת, איך מעתה נוכל להתענג על ריצה של יוסאיין בולט, על ההישגים של מייקל פלפס או הווינריות של טניסאים? הכל הפך לציני ובספק...

נ.ב.
גם לא אסלח על שהוציא את הצרפתים צודקים!

Greatest Ever

מייקל פלפס, הפנים מאחורי המילים Greatest Ever.
הדבר הכי פשוט כדי להבין את הגדולה שלו נמצאת במספרים, אם מחר מייקל פלפס היה מקים מדינה בשם "מדינת השחיין החופשי - מייקל פלפס" הוא היה מדורג במקום הרביעי ממדינות העולם, כמובן שאני סופר זהב, אף אחד לא שוחה למקום שני.
אם נדון רק בגברים, הרי שהוא משפר עמדה והופך למדינה השלישית ההישגית ביותר בהיסטוריה, ואנחנו מדברים על מדינה עם תושב בודד.

אבל מה שעושה את האיש הזה לגדול לכולם באמת הוא החן והנועם בסטייל שלו.
האיש ספורטאי אמיתי, אוהב את המשחק, מכבד את החוקים ועושה מה שצריך לנצח.
ומפסיד, בכבוד כשיש מישהו טוב יותר, כפי שהראה בהפסד ב- 200 מ' פרפר.

אתמול הוא הוריד את המסך על עוד סט אירועים שנוכל כולנו לומר, "זכיתי לראות בחיי".
כשפרש אמר שהבטיח לעצמו "לא לשחות מול סרטים שחורים בגיל 30".
אותי קנו מילות הפרידה שלו מהמאמן, "את הדמעות שלי אני יכול להסתיר מאחורי משקפי השחייה שלי, שלך זורמות במורד פניך".

ב- 2008, בייג'ינג, הוא הראה שהוא משהו אחר, הטוב מכולם.
ב- 2012, לונדון, כשראינו שהוא פגיע, מרגיש ולעיתים מנוצח, הוא הראה שהוא אדם, גדול מכולם.
ב- 2008 הוא היה אירוע היסטורי מהדהד, ב- 2012 סיפור אנושי מרגש.
ספורטאי, שילוב מנצח (תרתי משמע) של כישרון, נפש ורצון.

סינדרלה פוגשת בספרד

כשסינדרלה פוגשת את המציאות, הלב נשבר וההיסטוריה נכתבת מחדש.
לא צפיתי הרבה ביורו הזה, אבל ממש רציתי שהסוף יהיה כמו באגדות, במיוחד בשביל שחקן כמו אנדראה פירלו.
השחקן שבו אסתטיקה וטקטיקה חברו להם יחד.
לספרדים היו תכניות אחרות.
בעולם הוגן, הם היו עולים בהרכב ב', לוקחים את מדלית הכסף ונותנים לאגדה ולהיסטוריה מנוחה.

אבל לפחות למדתי מה התשובה הטובה ביותר כשקופצים למישהו ושואלים, "מה להביא, שתיה או נשנוש?".
אבטיח! שתייה ונשנוש.

Difficult, Very Difficult

יש דברים קשים בחיים, הצעד הראשון, המילה הראשונה ואם יכלתי לזכור אז בטח גם הבכי הראשון.
יש דברים מאוד קשים בחיים, טסט (אם את בחורה), בגרות במתמטיקה, מסע כומתה, קניות בקניון (אם אתה בחור).
יש דברים על סף הבלתי אפשריים בחיים, לזכות בלוטו או לנצח בטניס את נובאק דג'וקוביץ'.
יש דברים בלתי אפשריים, לנצח את רפאל נדאל, 5 מערכות, על חימר. טניס למי שהתבלבל.

Difficult, Very Difficult, ענה נובאק דג'וקוביץ' לאחר המשחק כשנשאל כמה קשה ההתמודדות מול רפאל נדאל.
וזו הייתה אנדרסטייטמנט מהווינר מהגדולים בספורט של ימינו.

מכתב להיסטוריה

הזכייה של צ'לסי בליגת האלופות 2012 היא מכתב להיסטוריה, על החתום, דידייה דרוגבה ופטר צ'ך.
בתחילה, השוער, פטר צ'ך, חטף שער ילדותי, 5 דקות מאוחר יותר דרוגבה היה שם במהלך גברי לחפות עליו.
בהארכה דרוגבה שמהלך של לב זריז מרגל גרם לפנדל, צ'ך במהלך של ידיים זריזות מכדור מנע טרגדיה.
צ'ך סיכם את המכתב ההסיטורי בפנדל החמישי של באיירן, דרוגבה חתם בפנדל החמישי של צ'לסי.

ובכל זאת, קבוצה גרמנית מפסידה בבית בפנדלים, אולי המאיה באמת צדקו וסוף העולם מגיע ב- 2012.

נ.ב.
יש לנו שתיים שעשו צעד גדול לקראת / זכו בתואר הכי הכי בעולם.
האחת על התרומה של ההורים שלה לחיצוניות שלה, השני על המצויינות שלו בחייו.
לפי כמות הצפיות אולי גם אם הם לא צודקים, בני המאיה, כדאי לסגור את הבאסטה?

אלוף לנצח...

כבר שבועיים, אחת ליומיים, 4:00 לפנות בוקר אני קם לאירוע האנושי הזה - גמר ליגת ה- NBA.
כילד, כירושה מאבא שלי, קיבלתי את האהבה ל"יונה" - לארי בירד, שחקן כדורסל שהגיע לכל פסגה אפשרית למרות שכשהוא מנתר הוא נמוך ב- 3 סנטימטרים ממצב עמידה, ומאז אני אוהב את הירוקים.

אבל השנה, בגמר, הייתי כולי צהוב.
רק בגלל שחקן אחד, מס' 8 בגלגול הקודם, מס' 24 כיום. ה- MVP של סדרת הגמר.

לקח לי שבוע לכתוב עליו, כי זה הזמן שלקח לי להתאושש מחוסר השינה שצפייה ב- NBA Playoffs גורמת למי שחי ממזרח לגריניץ'.

משהו מיוחד בשחקן הזה, קובי ברייאנט. הגיע לליגה כסייח צעיר בן 18 שכל כולו בנוי על זה שאת הבלתי צפוי לא ניתן לעצור. כיום, השחקן שהכי צפוי מה הוא הולך לעשות, הוא הולך לעשות את הבלתי עציר. ההימור הכי בטוח כשאין סיכוי.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק שינוי ספורטיבי בגוף של אתלט אלא סיפור אנושי של מישהו שלא רוצה / יודע / יכול להפסיד וכמעט הפסיד הכל בגלל זה. הוא התבגר, השתנה, התמתן, כל מה שהזמן עושה לאנשים בעשור השלישי לחייהם.

אבל מבחינתי, הסיפור של הגמר והסיפור של השחקן הזה היה בדיוק 3:41 לסיום המשחק האחרון.
המהלך שמתאים לקובי הצעיר, זה שחודר על אפם וחמתם, פולשני, תקיף ומהדהד כמו סופה בתוך תיבת דואר.
ככה, הוא כמו כולנו, כדי לנצח, צריך להרגיש צעיר, אחרת זה הפסד ידוע מראש.

כמובן, אחר כך באו ההשוואות להוא שלא ניתן להשוות אליו.
ובכל זאת, זה היופי בשחקן הזה, אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, הוא תמיד יתן לך סיבה טובה לשניהם, כמו החיים עצמם.

Living In Never Say Never Land...

אני אזכור אותו.
אני אזכור אותו כל חיי. האיש שרץ ובין צעד מהיר לנשימה טרופה אמר "לעולם, לעולם אל תאמרו לא".

פיטר פן בכל חיוך, צעד ובעיקר בכל פעם שהשעון קופא.

9.58 על המסך, ראיתי את Usain Bolt שובר את השיא, מהיר כמו עשן דרך חור מנעול. כיביתי את הטלוויזיה, הספרות עדיין היו שם, מהדהדות. לקחתי נשימה לאפס את ההתרגשות, הדלקתי אותה והספקתי לראות את Tyson Gay קובע את התוצאה השלישית בטיבה אי פעם. הוא הגיע לקו, עייף ומאוכזב. שני, כאשר עתה רץ את ריצת חייו.

הם נעמדו שם, שורה, כתף אל כתף.
אתה מריח את הפחד של המתחרים שלך, את הצל המתמתח.
אתה מביט בלכאורה האויב הגדול שלך, לוח השעון ומנחש את הספרות.



והנה הוא שם, המצלמה עליו, נינוח כסב המביט בנכדיו, לא מביט סביב. אין מתחרים, אין אויב. יש שותפות לדבר עבירה למסע הקצר כנעוריהם של בני האנוש, רגליו הנושאות אותו. האיש הזה מתחרה רק מול קצה היכולת שלו לדמיין ומנצח.



חי לו, בארץ "לעולם אל תאמר לא...".

נ.ב.
מה שהיה, הוא שיהיה.

המכונות ניצחו

מהי הגדרה טובה יותר לנסיעה בזמן מלהתבונן בהיסטוריה מתרחשת?

זה היה משחק שלאורכו רוג'ר פדרר שיחק מול ההיסטוריה ופיט סמפראס ביציע ואנדי רודיק שיחק מול מה שכולם חושבים עליו, הלוזר שהוא עצמו יצר בשנותיו בסבב.

הצטרפתי למשחק במערכה השנייה.
מצטרף פסימי, בתרגול באוניברסיטה דמיינתי איך פדרר פוגש ברודיק ההוא וכבר מוביל באיזה 2 מערכות תוך שעה עד שאני חוזר למרקע הטלוויזיה.
מבט פסימי ותמונה אופטימית, רודיק מוביל במערכה אחת ואנחנו בדיוק על סף שובר שוויון.

רוג'ר פדרר, Ice Man חסר רגשות ורגישות זולת היד החובטת שלו. רגישה ועדינה כליטוף אישה אוהבת. פנים קפואים ויד ששרה.
לעומתו, אנדי רודיק WYSIWYG טהור כאדם ובעל יד שכולה עוצמה של פלדה קרה.
הפכים גמורים שכמו היין והיאנג מחזיקים טיפה טהורה של ההיפך של עצמם, ביד החובטת שלהם.
הקהל, בבירור נוטה לטובת בן האנוש.

פדרר לוקח את שובר השוויון בהתרוממות של צונאמי מהקבר.
רודיק נקבר חזרה לתוך הוא עצמו, כפי שאנו ראינו אותו לפני המשחק.

במערכה ה-3 שוב שובר שוויון, רודיק מקבל הזדמנות שהיא נטו אירוניה של אלוהי הצירוף המקרים להראות שהיום אנדי כולו פדרר. ומפספס...

במערכה הרביעית משחקון אחרון הוא נופל, נראה שלא יקום, אבל זה היום שבו הוא מנשל את התדמית הישנה. שובר ומנצח את המערכה. במה שיעביר אותנו למערכה המדהימה שחוויתי בחיי.

How Do You Shoot The Devil In The Back? What If You Miss?

לשבור את פדרר במערכה החמישית שקול ללירות לשטן בגב.
זו ההרגשה שליוותה את המשחק של רודיק, שולף לא שולף את אקדח השבירה ולבסוף השטן מסתובב וסוגר עניין.
המכונות ניצחו, בני האנוש הפסידו.

הפסד רגשי

הם הפסידו.
הקבוצה הזו, שבגיל 6 אבי הראה על מרקע טלויזיה מרצד חולצות אדומות רצות אחרי כדור אדום הפסידה.

ספורט זה תחרות שאם תראה לי מישהו שמפסיד בכבוד אני אראה לך "לוזר".
כל זאת בגלל שההישג, שלעיתים הוא פיזי, שכלי או נתון למזל הוא בעיקר מאבק רגשות ויצרים.
תחליף חוקי שגברים מצאו למשפט האלמותי "בוא נסגור את זה ביננו בחוץ".
ובדיוק כמו שם, בסמטא האפלה "בחוץ", הרבה יותר מכאב האגרוף החורך בפרצוף זה הרצפה שפוגש האגו, החבטה הבלתי מתפשרת לרגש, לתחושה שאתה יכול.

יש המון ניתוחים, דעות, רגשות ובעיקר מילים על המשחק.
אבל לי בתוך כל זאת מסתתר לב שבור.

אי שם באותם ימים שהרגל שלי גדלה מעט מספיק להכיל כדור, לבעוט בו ולנתב אותו בחרתי לי שחקן.
שיערו מקורזל, חיוכו תמים ובעיניו רוח הספורט - רייאן גיגס שמו.
בכל מהלך במגרש הביתי הייתה לי התחושה שכל בעיטה שלי, הוא מרגיש.

שנינו גדלנו בתוך המשחק הזה.
הוא כשחקן, אני כצופה, חולם ומתנסה בשכונה.
הוא צמח להיות השחקן הגדול בתולדות יונייטד של ה- 15 שנים האחרונות.
אני בימים מסויימים הרגשתי כגדול במגרש ב"בי"ס יבנה" השכונתי.

הוא גם היה אהבתו של המאמן שלו, אלכס פרגוסון.
והיום, כמו אב, פרגוסון לא יכל שלא לתת את הבכורה ל"בנו" היקר מכל.
זו הייתה טעות.
זה היה שקול ללבחון האם ברצלונה ביום טוב כפי שילד בודק את כיוון הרוח ברוק.

נשבר לי הלב.
גיגס, השחקן האהוב עלי מאז גיל 7 שבר לי את הלב כמו כל אהבת ילדות שמכבדת את עצמה.

ברור כשמש

מדהים.
שימו את הכותרת, "משחק הטניס הארוך בהיסטוריה" וכל אוהד טניס ממוצע ידע בוודאות מוחלטת 2 דברים:

• אחד השחקנים הוא רפאל נדאל.
• המנצח הוא רפאל נדאל.

אני מעריץ את השחקן הזה.
ראשית כי הוא שחקן נפלא, ספורטאי אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ע (אני די בטוח שלו יש יותר) גידיו.
שנית, כי הוא מעמיד את רוג'ר פדרר מול אתגר.
אתגר זה המהות של הספורט. ופדרר כמעט זכה בתואר "הגדול מכולם" בלי אתגר וזה חתיכת הישג לא ספורטיבי.

השוד בסטמפורד ברידג'

אין דבר יותר צודק מחוסר הוגנות.
לפחות לא בספורט.

נהנתי מהמשחק אתמול.
ליגת האלופות היא כנראה התאטרון הדרמטי הטוב בעולם, היכן שאגדות מתרחשות.
ההנאה הייתה כל כך גדולה שהערב יתוייג בקלסר "החטאים שבין אדם למקום" שלי.

אני חושב שצ'לסי גרמה לי להעריך מחדש את הכדורגל כמשהו מעבר למה שאני חווה ביום שישי במתנ"ס.
כשמשחקים כדורגל עם החבר'ה, העניין מאוד פשוט, לעבור שחקן ולבעוט.
בשבוע שעבר ואתמול צ'לסי גרמה לי להבין שמאמץ קבוצתי הגנתי, יכולת של שחקן להגן נכון היא לא פחות יצירתית, מיוחדת וראויה להערכה מעוד כדרור של ליאו מסי.

לדעתי, כמאבק בין 2 קבוצות, אין לי ספק שצ'לסי היא קבוצה טובה יותר מברצלונה.
היא מסוגלת להעלים את היתרונות של הקבוצה הספרדית, לכפות סגנון משחק המתאים לה ובניגוד למשחק הקודם להראות שהיא גם תכליתית ועוקצת בהתקפה.

הבעיה עם ברצלונה היא שאין לה תכנית ב'.
יש לה את המשחק שלה באש ובמים.
המאמן, גווארדיולה חייב תכנית ב', לגמר, לימים לא טובים, לשנה הבאה.
לא יוצאים לקרב בלי תכנית ב'.

הספורט מוציא את המיטב מאיתנו, בני האדם.

מוסר צהוב

כילד ונער מתבגר שכל ערב חמישי שלו פנוי לרווחה הייתי אוהד את הצהוב של המדינה - מכבי ת"א בכדורסל.
ספורט, בשבילי הוא הדרך להוציא את המיטב ממך. פיסית, שכלית ומוסרית.
כל אלמנט אנושי קיים בספורט, תחרותיות, אהבה, שנאה, יריבות, מצויינות ועוד ועוד.
ממש מלחמה בלתי אלימה.

אבל גם במלחמה קיים מושג של קוד מוסרי. דרך להתנהג, בטח ובטח בספורט.

אני נזכר ב"התפוטר" של יורם חרוש. שם נעלמה האהבה שלי לצהוב הדורסני, שאיפשהו עצר בצד הדרך ובעט מהרכבת את כל הדברים האנושיים והיפים ובספורט והמשיך בדהרה קדימה. באותם ימים עברתי לקבוצה באדום - הפועל ירושלים. קבוצה שיכולתי להתחבר אליה ערכית ולא רק במיקום שלה בטבלה. האוהדים שלה פשוט הקסימו אותי והימים היו יפים גם על הפרקט ולא רק ביציע. המאמן היה נראה כאחד שהשחקנים שלו מוכנים למות עבורו מוות ספורטיבי על המגרש. שמו היה (ועדיין) אפי בירנבוים.

אפי בירנבוים הרגיש איך זה להיות על רכבת שעוצרת בצד פולטת נוסע וממשיכה קדימה. את החווייה הזו הוא "הרוויח" כשניסה לתפוס את הרכבת הצהובה בדרכה ללא הדרך.

לי זה כבר מרגיש כמו תסמין של מדינה עם בעיה מוסרית, ערכית והבנתית.
חילופי המאמנים במכבי תכופים מתמיד בשנים האחרונות אך עדיין לא נותנים פייט לחילופי השילטון.
נהיינו מקום ששוכח שהמושג דרך, זה להגיע ממקום למקום, ולעיתים זה לוקח זמן, תעצומות נפש ובעיקר סבלנות.
נהיינו מדינה ש"הבוס" הוא בעל יד קצרה על ההדק בכל התחומים.

למכבי אין דרך ולא מוסר, וזה הרבה יותר חשוב ממאמן כזה או אחר.
אבל בעוד שאת הקבוצה שלי קל לי להחליף, מה לגבי המדינה?

ובכל אופן, כנראה שהמוסר יודע יודע לשחק גם כדורסל, וכפי שנראה ביום חמישי, הוא השחקן השישי של היריבה.
כמו תמיד, מוסר הוא משהו שדופק אותך כאשר הוא מרגיש ננטש.

נ.ב.
יום לא טוב עובר על העולם.