3-0

לוח השנה הוא מורה קשוח, מריץ אותנו עד כלות הנשימה.
לוח השנה אינו מפספס יום, חודש או שנה, בן האדם מבזבז אותם (או שלא...).

אומרים שאם חטפת פעם סטירה מבחורה מבלי לדעת מה עשית אתה מוכן לעשור הרביעי בחייך.
אז כנראה שהחיים לא התבלבלו בתזמון.

מה עוד שהשנה למדתי שיעור חשוב, כשלומדים להשלים עם משהו לא מושלם הופכים אותו לאידיאל.
אין מתנה טובה מזו לגיל הזה.

לחבק זכרון...

it's five o' clock and I walk
through the empty streets
thoughts pave my fate within still
no one speaks to me
my mind takes me back to the years
that have passed me by

מילות השיר "It's Five O'Clock" של Demis Roussos הן מזכרונות הילדות החזקים ביותר שלי.
בוקר שבת, ילד בגיל שגם אם עושים לו מסאז' הוא מתעצבן מזה ואפילו שוויצרים נייטרלים עולים לו על העצבים, ושירים של "בועז שרעבי הלועזי" ברקע בפול ווליום הודות לאבא ויום שבת ה"נוסטלגי" שלו.

מוסיקה איכותית זה משהו שרק הזמן יחד עם הגיל מצליחים לעכל.
היום אני כבר יכול להבין למה הזמר הזה נחשב לאחד הגדולים של דורו ולבטח הזמר הכי טוב שאתם לא מכירים.

את דמיס אני אזכור ככזה שגם עם טופס לוטו מנצח ביד ימין, כאשר תאזין לו ביד שמאל תמחה דמעות.
שנתיים שאנחנו מחפשים אחר הופעה שלו, כדי להביט פעם אחת באיש בעיניים, לשים ידיים מסביב לזכרון.

ביום שישי האחרון, סופסוף, הוא הגיע לארץ ויכלנו ללכת כל המשפחה לראות אותו בשר ודם.
כשהוא עולה לבמה, ניתן לראות שהוא אדם שהוכרע על ידי הזמן בכל גופו, מלבד מתת האל שלו, קולו, וזה כל מה שהיינו זקוקים לו באותו הערב.
אי אפשר לחבק זיכרון, אבל אפשר לתת לו צליל ותמונה, ולעיתים זה כל מה שצריך.

תאריך איזרוח - ה- 22/11/2010

10 שנים בדיוק לאחר יום הגיוס שלי הגיע יום ה"איזרוח" שלי.
זו הייתה שרשרת "איזרוח" ארוכה.
תחילתה בתהליך מיון קפדני של מדינות מובחרות לטיול.
לאחריו חיסונים, נגד מחלות לא מוכרות.
היה גם גיבוש שכלל צעידות ארוכות ובקשיים של איך לא חוזרים הביתה.
הטירונות ארכה 4 שנים שכללה עבודות מזדמנות, רומנים קצרצרים, חיים סטודנטיאלים ושימוש במקלדת ומסך.
הגיעה הכומתה ולאחריו הכרזה על היותי אזרח כשיר.
והיום, פעילות מבצעית, כזו שבסופה המדינה שוב לוקחת ממי שבאמת נותן, לוקחת מיסים.

יום ראשון בעבודה...
תאריך "איזרוח" - 22/11/2010. תאריך שחרור 24/06/2049.
עכשיו אני חתום קבע, אפילו לא שאלו אותי, עד גיל 67...

Fixel Algorithms

יש לי ילד...
טוב, לא בדיוק אנושי ועם ידיים, מצד שני ולזכותו יאמר הוא לא זקוק לחיתולים.
אבל אין לי איך לתאר אחרת משהו שהוא ממש שלי (שלנו) ואני ממש גאה בו.

ניר, חבר ושותף, ואני כבר שנתיים זורקים רעיונות לעשות משהו.
לא רק "לעשות כסף", אלא ההרגשה שאתה שווה משהו, משהו שאחרים יתגמלו ויעריכו במחווה הכי יקרה בעולם קפיטליסטי, ישלמו עליו!

אז היום, אחרי חודשיים של הריון אבל בלידה חלקה זה נולד - PSKiss Pixel Gear Suite. יש בזה הרבה ממה שאני אוהב, צילום, מתמטיקה, אלגוריתם, משהו ראשוני ובעיקר יצירתיות, שונות, לחשוב Out of The Pixel.

אז יש אחד שיעשה את הנשים יפות יותר, כזה שגורם לנייטרלים לבחור צד ועוד אחד כזה שמדכא אופטימיים מדי ומבהיר את הצבע לאלה שיש להם יום שחור.

ניר ואני ניסחנו זאת כך:

Our team objective is to multiply pixels to look good, add them up to be sharp, divide them to make them vivid, subtract them to make them noise free, Fixel them so you would like each and every one of them.

עוד נר לעוגה...

אף אחד לא מקשיב לאף אחד.
גם השנה, לא הלך.

D - Day

4 שנים לתוך יום אחד - יום פרוייקטים.
היום, אלמוג, השותף שלי, ואני נציג את הפרוייקט שלנו - "שחזור אוטומטי של תמונה שטושטשה עקב חוסר מיקוד".

מבחינתנו, זה פרוייקט שמחזיר חלב שנשפך היישר לתוך הכד.
תביאו תמונה מטושטשת, כזו שהמצלמה פיקששה בה, כמנהגו של מרפי זו תמיד תהיה התמונה הכי מרגשת, הכי חשובה הכי הכי, ועם טיפול אוהב היא תהיה כפי שהיא הייתה יכולה להיות, חדה.

אני מתרגש, פעם ב- 4 שנים אני הוא שכותב את השאלות, אני הוא שמציג את התשובות.

עיפרון ומחק

איני כותב בעט.
אני יודע שלא כל שאני רושם נכון, תמיד יש מקום לטעויות, גם אם הן אינן רצויות כמו אורח.
כן, זה לא שאני לא טועה, מה גם שאיני טועה תכופות.
העניין שאיני רוצה שטעויות ימשיכו איתי הלאה.
כתמי דיו הם פה להישאר, מריחות טיפקס הן פה להזכיר.

טעיתי, למדתי, מחקתי והמשכתי.

מתנת יום ההולדת המושלמת

היה לי יום הולדת.
המתנה המושלמת מבחינתי, שמישהו ישכח את יום ההולדת שלי.

כל שאני מייחל, שלוח השנה, לשנה אחת, ישכח את יום ההולדת שלי, ידלג על ה- 24 ביוני.
שנה הבאה, מה- 23 לדלג ל- 25 ולהשאיר אותי בן עשרים ו...
אם חבר טוב, אקסית או שתיים שכחו, אז מה זה בשביל האחראי על לוח השנה?

אין לי בעיה עם יום הולדת, יש לי בעיה עם הזמן, חולף מהר לו, מהר לי, מהר מדי.
אני מקבל את זה שלא בוחרים מתי להיוולד או חלילה וחס מתי להפרד מהעולם, אבל חשבתי שכל מה שבין לבין פתוח למשא ומתן.

אם לאסירים מוותרים על שליש, שיוותרו לי על שנה, אני צריך אותה, אני רוצה אותה, יותר מכל.

אז יש לו מייל או משהו שאפשר לפנות אליו?

נ.ב.
השנה, צירוף מקרים שכזה, בן הדוד שלי, אורי התחתן בדיוק ביום ההולדת שלי עם בת זוגו גלי, אז הייתה סיבה טובה לא לדלג על היום בשנה הזו (מזל טוב להם, מסיבה גדולה ואלכוהול חינם ביום ההולדת הם עסקה לא רעה כלל), ככה שאין לי בעיה עם מתנות דחויות בשנה...

7 דברים שלא ידעתם

ובמקרה הם פה ובמקרה עלי...
לומר שלא יודעים קצת קשה מול הקוראת בתמונות שבהינף מקלדת הזמינה אותי לערוך רשימה של 7 דברים שלא יודעים עלי. מכיוון שהבלוג ההוא מוקדש לטיולים, אני מרשה לעצמי להעלות את הרשימה כאן.
אני חושש שרשימה כזו תגלה לי דברים שאני לא יודע על עצמי, אבל ברוח ספורטיבית הלכתי על זה:

1. דראזיק / Drazick - מקור הכינוי שלי (בבלוג ההוא, ובאינטרנט בכלל) מהחברה מהימים שחצ'קון על הפנים היה סיבה למלחמה כלל עולמית, ימי התיכון. הייתה תכנית טלויזיה (סוף שנות התשעים) שהייתה אהובה עליה (על החברה) ואחת הדמויות בתכנית נקראה בשם הלא מובן "Drazick". שנינו (אני והדמות, שאין לי מושג מי היא או איך היא נראית) חלקנו אותה אלרגיה לתיכון (ולמסגרת בכלל) ולכן החברה הדביקה לי את השם ככינוי הוירטואלי בימים ש- ICQ היה אופנה ולא רק כמה מיליוני דולרים בכיס של כמה צעירים ומהרגלים מגונים, כידוע, קשה להיפטר.
   האתון (שכמו שמספרים על עיוורים, בעלת יכולת לראות גם מה שבעלי זוג עיניים לא מסוגלים) נתנה לשם ניחוח צרפתי, "דראז'יק", כאילו נאפה במאפיה צרפתית בשאנז אליזה עם שחר. אהבתי.
   דווקא בבית, שם החיבה הוא "איטו"...
   
2. אני חובב מילים. אין הרבה דברים יותר מרשימים, מבחינתי, באדם מאשר היכולת שלו לבטא את עצמו. אני בעיקר אוהב את המשפטים הקצרים שבכוחם לתאר עולם שלם ומורכב. לפעמים אני ממציא כאלו, לעיתים אני שומע מאחרים. לאחרונה אפילו התחלתי לרשום לי מחברת מלאה במשפטים כאלה. אין דבר החזק מכוחה של מילה.
3. תרמתי כסף ל- Wikipedia. לעיתים אני תורם גם בעריכה של מונחים. האתר הזה לימד אותי יותר מכל מרצה באוניברסיטה. הלוואי שאגיע ליום שאוכל לתרום סדר גודל של שכר לימוד לאתר. לטעמי זה אחד הפרוייקטים הכי חשובים שקיימים כיום. והוא זקוק לכל שקל שתוכלו לזרוק לכיוונו.
   
4. אין לי הגדרה לשיר אהוב, זה כל כך תלוי עיתוי וסביבה. מאידך די ברור לי מהם השירים שהייתי נותן הרבה להיות חתום עליהם. כחלק מהערכה שלי למילים. זה מתחלק לשיר עברי ושיר לועזי:
• John Lennon - Imagine - לטעמי זה לא שיר, זו תפילה. הנמענים שלה זו אנחנו. התפילה של האדם המודרני. אין מישהו שכתב באופן פשוט כל כך חלום.
• אהוד מנור - ברית עולם - מבט צלול ועמוק אל הלא נודע כמו שרק השחר הראשון של אדם נשוי לראשונה בחייו יכול להיות. לא שהתנסיתי, אבל את התחושה השיר כבר יכול להעביר.
  
5. אני די אדם חסר פחד. זו לא תכונה טובה בהכרח. ישנו דבר שאני מפחד ממנו יותר מכל. הוא בנאלי, "המוות". אני לא חושש מזה שלי. אולי כי הוא נראה רחוק ואין טעם להתמודד איתו כעת, לא מתמודדים עם העתיד בהווה. אני דווקא חושש מהיום שאותו תהליך שהופך אותנו ל"זמניים" על העולם הזה ישאיר אותי בלי הורים. אולי פחד זה נובע כי כשזה יתרחש אני אגלה פחד מהו. קל לי לומר כעת שאין לי פחד מכלום כאשר מאחורי עומדים הורים כפי שזכיתי להם. בינתיים, אני נהנה מזה שיש לי על מה להודות, זה משאיר את הפחד בפינה חשוכה.
   
6. אני אדם נוסטלגי מאוד. בשילוב עם זכרון טוב אני לא בטוח שמדובר בברכה. הנופך הנוסטלגי שאדם מוסיף לזכרונות תמיד מעצים אותם. ולעיתים נראה לי שיהיה קשה לשחזר דברים נפלאים שהיו בעבר (אהבה, טיול, רגעים מאושרים יחודיים). אבא שלי אמר לי פעם שהשכחה היא המתנה הגדולה ביותר שאלוהים נתן לאדם. היא מאפשרת לו לקום כל בוקר ליום חדש. מיום ליום אני מסכים איתו יותר ויותר, אך עדיין קם אופטימי.
   
7. אני אוהב לטייל, לעשות ספורט, לצלם ולבשל ובעיקר דברים שמאתגרים אותי (פיסית, שכלית, רגשית וכדומה). כאלה שבנשיפה האחרונה של מאמץ אני צולח אותם. מצד שני יש לי סף ריגוש גבוה. כלומר אין לי יכולת להתמיד באף אחד מאלה באופן אינטנסיבי מדי, אני מגיע לרווייה.
   

נו אז גיליתי שכמעט לכל דבר שלא יודעים עלי יש צד שני / מאידך. גם משהו...

מטלות בית אני מעניק ל- Ayale שנותנת לי להביט קדימה בזמן (הורות, ילדים, קריירה) אך אין לי מושג לשמה, מאיה שנותנת לי משהו לשאוף אליו כסטודנט רעב, תומר שתורם רבות לכך שיש לנו את הדפדפן הטוב ביותר בשפת הקודש בימי החול שלנו, גדי שתורם לידע המתמטי שלי ועושה עבודה לא מדוייקת בלהיות לא מדוייק וליזי שמספרת לנו יותר ממה שאנחנו צריכים לדעת ועדיין נותרת מסתורית ומסקרנת.
ובקשה אחרונה הייתי רוצה שהאתון תשתף אותי בשביעייה שהיא כתבה, אולי אפילו במייל. הסקרנות מדברת מהמקלדת.