רביד סולם

כבר שבוע שרביד סולם לא יוצאת לי מהראש.
הכתבה ב- NRG חדרה ולא מרפה.

זה מתחיל עם תחושה של כתבה על עוד סיפור טראגי.
אבל למעשה הוא מספר את הסיפור של אמא ומשפחה כפי שהיא צריכה להיות.
ומשאיר את הקורא עם הרהורים אינסופיים, על צדק, החיים ובני אדם.

אצלי זה הסתיים במחשבה שאם לחוסר הצדק בעולם היו פנים, אלו הם פניו.
ואם להשראה היה סיפור חיים, ככה הוא מתחיל.

אני רק יכול לקוות שהסיפור הזה גם יסתיים טוב, זה אתגר אמיתי לכל חברה.
יש לי תחושה שהילדה הזו באמת מסוגלת לכתוב אותו כפי שצריך.

3-0

לוח השנה הוא מורה קשוח, מריץ אותנו עד כלות הנשימה.
לוח השנה אינו מפספס יום, חודש או שנה, בן האדם מבזבז אותם (או שלא...).

אומרים שאם חטפת פעם סטירה מבחורה מבלי לדעת מה עשית אתה מוכן לעשור הרביעי בחייך.
אז כנראה שהחיים לא התבלבלו בתזמון.

מה עוד שהשנה למדתי שיעור חשוב, כשלומדים להשלים עם משהו לא מושלם הופכים אותו לאידיאל.
אין מתנה טובה מזו לגיל הזה.

לחבק זכרון...

it's five o' clock and I walk
through the empty streets
thoughts pave my fate within still
no one speaks to me
my mind takes me back to the years
that have passed me by

מילות השיר "It's Five O'Clock" של Demis Roussos הן מזכרונות הילדות החזקים ביותר שלי.
בוקר שבת, ילד בגיל שגם אם עושים לו מסאז' הוא מתעצבן מזה ואפילו שוויצרים נייטרלים עולים לו על העצבים, ושירים של "בועז שרעבי הלועזי" ברקע בפול ווליום הודות לאבא ויום שבת ה"נוסטלגי" שלו.

מוסיקה איכותית זה משהו שרק הזמן יחד עם הגיל מצליחים לעכל.
היום אני כבר יכול להבין למה הזמר הזה נחשב לאחד הגדולים של דורו ולבטח הזמר הכי טוב שאתם לא מכירים.

את דמיס אני אזכור ככזה שגם עם טופס לוטו מנצח ביד ימין, כאשר תאזין לו ביד שמאל תמחה דמעות.
שנתיים שאנחנו מחפשים אחר הופעה שלו, כדי להביט פעם אחת באיש בעיניים, לשים ידיים מסביב לזכרון.

ביום שישי האחרון, סופסוף, הוא הגיע לארץ ויכלנו ללכת כל המשפחה לראות אותו בשר ודם.
כשהוא עולה לבמה, ניתן לראות שהוא אדם שהוכרע על ידי הזמן בכל גופו, מלבד מתת האל שלו, קולו, וזה כל מה שהיינו זקוקים לו באותו הערב.
אי אפשר לחבק זיכרון, אבל אפשר לתת לו צליל ותמונה, ולעיתים זה כל מה שצריך.

איתות מהמגרש

חזרתי היום לבאר שבע.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.

שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.

האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.

אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.

כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.

אחים לנשק

את השבת ביליתי בחיק הטלויזיה, מולי פריימים, 30 בשנייה של סדרת המופת - "Band Of Brothers"."אחים לנשק" בשפת אימנו.
מלבד היותה מופת קולנועי איכותי ומהנה לצפייה, היא ניחנה באיכות הייחודית לזקק תחושות וחוויות אנושיות למילים, תמונות ודמויות.

הסדרה עוקבת אחרי "Easy Company" שכל אחד מחייליה פשוט כמו שהכינוי הצבאי שלו מעיד וביחד הם פלוגה של גיבורים כפי שאף מדליה צבאית לא יכולה להעיד.
כל זאת בעיקר בגלל העומס האנושי שהיא התמודדה מולו ולא בהכרח האתגר הצבאי (העצום) שהם יכלו לו.

כל פרק מספר מספיק סיפורים אנושיים שהיו מעניקים מספיק חוויות אנושיות לאומה סינית שלמה. ובכל זאת פרק מסויים הותיר אותי בוהה מול המרקע. תוהה, חושב ומנסה לעכל מה עבר מול עיני בחמישים הדקות האחרונות.

הפרק התשיעי גרם לי לחשוב ולתהות על משפט בנאלי שהשימוש המוגבר בו הוציא את העוקץ מכוחן של מילותיו - "האדם הוא קורבן של המציאות בה הוא חי". שמו של הפרק "Why We Fight".
הוא מתחיל בתהיה של החיילים האם החיילים הגרמנים, במציאות שונה, יכלו להיות החברים שלהם. אלו שהם הולכים לצוד איתם, לדוג איתם או להתלונן על האישה בפניהם. תהיה האם הסיבה שהם יורים בהם היא משהו "עמוק" יותר מאשר שאלו הפקודות והגרמנים הם אלו שממול.
קורבנות של הנסיבות, כאלה ש"סוחבים" את היום יום כיוון שהם חיילים פשוטים, מבינים שהם כאלה ונלחמים כאריות כי מעשית הם מאמינים כי גזר דינם כבר ניתן, הם מתים מהלכים. לעומתם, הקצינים, האידאליסטים, המאמנים שיש בכוחם לשנות את הנסיבות, להיות מעבר לקורבנות המלחמה והנסיבות. בלי מתח, בלי מאבק, שני התפיסות מתקיימות יחדיו ובהרמוניה יחסית.

שיאו של הפרק כאשר כיתת חיילים מהפלוגה עומדת מול מחנה ריכוז ומביטה מעבר לגדר התלתלית באנשים חסרי האונים ביותר בהיסטוריה של האנושות. כאילו אשר שארית כבודם נתלתה על הגדר כאילו הייתה כביסה ביום רוח מהביל.
שאלתם "מדוע ולמה הם כאן" נענית בעוצמתי מכל המראות.
כולל מסר סמוי מדוע אלו דווקא החיילים הגרמנים שם מעבר לכוונת הירי האישית שלהם.
בסצנה הבאה שוב, חייל יהודי מהפלוגה מול נסיבות שלעולם לא היה בוחר לקחת בהן חלק ודווקא לא מערבות אמצעי לחימה, ירי, דם או מוות, אלא רק קושי אנושי בלתי יאומן, אולי קשה מכל מה שפגש עד כה - לעשות את הדבר הנכון לאנשים הלא הנכונים.

כל זה חולף בראשי ומתוקתק במקלדתי כשאני, במקביל, מחליף מילים עם אלנה, בחורה גרמנייה שחלקתי איתה רגעים קסומים בפיג'י, אידאליסט או לא, קורבן של הנסיבות.

אמת בלבן

כולה לבן, נשענת, בטוחה כמו המילים שלה על משקוף החדר המבודד שלי.
"... הכל תקין, כל בדיקה שהרצנו מראה שהכל תקין..."
היא אומרת בקרירות של חדר מתים.
ואני, 5 מ' מטר ממנה על המיטה בוער כמו שרק גוף של אדם יכול.