חיים ומוות ביד הלשון...

משהו שתמיד טוב שיש, לשון חלקלקה, תרתי משמע.
חכם לא יכנס למצבים שפיקח יחלץ מהם בעור שיניו וחלקלקות לשונו.

חשמל זורם בכביש תחתיך

יש דברים שעושים את הבוקר.
קפה טוב, עיתון, הילדים שאולי סופסוף מפנים את הבית לביה"ס או סתם להתעורר ולגלות שיש עוד שעה לישון.

לי את הבוקר עשתה כתבה ב"גלובס".
אני לא שותה קפה, למיטב ידיעתי אין לי ילדים, אין לי צורך בעוד שעות לישון ואת העיתון שלי אני קורא דרך פיקסלים של LCD ולא טיפות דיו.

בכל אופן העניין הוא לא רק הפיתוח המבורך, התועלת ה"ירוקה" שביכולתו להביא אלא פשוט שמוטב מאוחר מאשר אף פעם.

איפשהו, היה נראה לי שאנחנו היינו צריכים להיות אור לגוים תרתי משמע.
אינטרס של המדינה הזו משחר הקמתה ועד להיום, ספק גיל הבלות ספק נעוריה, זה להיפטר מהתלות בדלקי מאובנים.
אצל כולם זה עניין של אופנה ירוקה ומחיר בכיס, לנו זה עניין של חיים ומוות.
הרבה מוות קרה בימים ימימה מתחת לאדמה של שכנינו רווי הזהב השחור, הרבה מוות היה נחסך על אותם אדמות אם היינו פותרים את התלות הזו.

אך, אילו תינוקות היו מתייאשים מהנפילה הראשונה, הם לא היו לומדים ללכת.

עכשיו הגיע הזמן לרוץ, לשנות, להיות אור וחשמל לגויים.
בוקר טוב.

כשיש זמן...

אף אחד לא יכול לעצור את תקופת המבחנים.
עם רצון או בלעדיו, מתישהו היא מסתיימת. מכשמסיימת התקופה אין יותר סיבות טובות יותר או פחות למה לא לעשות את מה שתמיד מתלוננים שאין זמן לעשות.

אז יצאתי לצלם מעט בזמן האחרון, וזה מה שיצא לי, מנה גדושה של פיקסלים צבעוניים.

חלקם מסיור בגן הבוטאני בירושלים, חלקם מיום הופעות רחוב בעיר העתיקה ב"ש ואחת מהן מכנסיית הקבר בירושלים.

Living In Never Say Never Land...

אני אזכור אותו.
אני אזכור אותו כל חיי. האיש שרץ ובין צעד מהיר לנשימה טרופה אמר "לעולם, לעולם אל תאמרו לא".

פיטר פן בכל חיוך, צעד ובעיקר בכל פעם שהשעון קופא.

9.58 על המסך, ראיתי את Usain Bolt שובר את השיא, מהיר כמו עשן דרך חור מנעול. כיביתי את הטלוויזיה, הספרות עדיין היו שם, מהדהדות. לקחתי נשימה לאפס את ההתרגשות, הדלקתי אותה והספקתי לראות את Tyson Gay קובע את התוצאה השלישית בטיבה אי פעם. הוא הגיע לקו, עייף ומאוכזב. שני, כאשר עתה רץ את ריצת חייו.

הם נעמדו שם, שורה, כתף אל כתף.
אתה מריח את הפחד של המתחרים שלך, את הצל המתמתח.
אתה מביט בלכאורה האויב הגדול שלך, לוח השעון ומנחש את הספרות.



והנה הוא שם, המצלמה עליו, נינוח כסב המביט בנכדיו, לא מביט סביב. אין מתחרים, אין אויב. יש שותפות לדבר עבירה למסע הקצר כנעוריהם של בני האנוש, רגליו הנושאות אותו. האיש הזה מתחרה רק מול קצה היכולת שלו לדמיין ומנצח.



חי לו, בארץ "לעולם אל תאמר לא...".

נ.ב.
מה שהיה, הוא שיהיה.

The Rolling Stones - As Tears Go By

תקופת מבחנים.
תקופה שבה יותר מוגדר מה אתה לא עושה, מה יכול לעבור מול העיניים, מה היית יכול לחוות, לטעום ולהתנסות בו.

אבל לא היום, לא הערב, מחר יש מבחן...
אין טעם להלחם בזה. זה כמו להילחם בסופת חול עם מים, זה לא עובד ואתה מסיים עם בוץ על הפנים.

מסתפקים בידיעה שדרך חלון צר, גם הכנרת נראית מלאה.

מדהים שגם ה- Rolling Stones הרגישו כך לפני כמה שנים...

מוקדש לאלמוג יוסף, שחווה איתי את כל מה שלא חווינו.

4 ביצים, 6 עגבניות...

למיקי רוזנטל יש ביצים גדולות. כל כך גדולות שכל תושבי סין אוחזי ידיים יחד לא יקיפו אותן.
אחרי שפלטתי את מה שיש לכל אחד על הלשון בתום צפייה בסרטו, "שיטת השקשוקה" נוכל להתפנות לדבר על הדברים הפחות חשובים.

אני לפעמים חוטא ונתקע בערוץ 1. אולי זו שארית מהמשפט הקבוע של אימי שאין מה לראות בטלוויזיה ואם כבר, עורץ 1 היחידי שמשדר דברים שווים צפייה. כשיש "חוק וסדר" על המרקע בערוץ 1 אני שמח להסכים איתה, אתמול שוב נאלצתי לעשות זאת. האמת, השידור הזה היה כל כך חשוב שהיה טוב אם מישהו היה מחשיך את כל שאר הערוצים המשודרים בישראל.

סופסוף ערוץ עם רייטינג מעל בית קולנוע שכונתי ממוצע הסכים לשדר את הסרט החשוב הזה.
בלי קשר לעד כמה העובדות של מיקי רזונטל נכונות.
הסרט הזה, יותר משהוא אומר משהו רע על משפחת עופר, שעקרונית פשוט עושה מה שהיא עושה הכי טוב קונה כמה שיותר בכמה שפחות, אומר משהו רע עלינו.
כמה זול אנחנו מוכנים למכור את עצמנו, כמה מעט אנחנו מוכנים לדרוש עבור מה שהזענו כולנו כחברה עבורו. אפשר להפיק עשרות ימים של דיון ציבורי על הסרט הזה. החל מאיך הפרטה צריכה להתבצע במדינה שלנו וכלה באיך מספקים במה תקשורתית גם לעיתונאים שרוצים לצאת נגד הזרם, נגד בעלי המאה שקנו את הדעה.

אחרי הסרט של מיקי רוזנטל, הופיע הסרט מטעם משפחת עופר ולאחריו דיון באולפן.

ערוץ 1 לא ראה דם ימים רבים מאז "פופוליטיקה" וישר שיסע את מיקי רוזנטל בנציג מטעם.
אלי גולדשמיט, ח"כ לשעבר, דוגמה מהלכת לכך שלכל אחד יש מחיר וחלקנו אפילו נמכרים במבצע, ניסה לתת את הצד הקנוי של האמת, אלו שעליו שילמו האחים עופר לאנשי יחסי ציבור, עורכי דין ועוד כמה בעלי מקצוע.
הוא בעיקר צעק. עוד בצבא למדתי שאנשים שצועקים הם כאלה שלמילים שלהן אין כח בפני עצמן, אז הם מחזקים אותם בצלילים רמים. אם המילים לא מהדהדות מעצמן, אז לפחות שעור התוף ידע שהן היו פה.

מיקי היה נראה עייף, אדם שעבר קרב קשה ביותר בשביל כולנו ולא מבין איך נשאר עומד לבד.
בכלל הוא נראה לי עיתונאי המונע מדלק המשמעות הרחבה של התוצרים שלו. כמה הם כואבים, אפלים ונוגעים ליותר אנשים.
הוא הראה לנו תמונת ראי מפחידה, שמחייבת אותנו להתעורר, להיות אכפתיים. לא מגיע לנו פחות מתושבי הולנד, אנחנו מקבלים פחות כי המחיר שלנו "זול". אני מקווה שההד הציבורי לא ישאיר אותו לבד, מולם.

אפשר לתאר רבות את הטיעונים והדיונים שהיו לאחר מכן, גם לדעתי חשוב שכל אזרח יהיה מודע להם. מול בליל הבעיות הפתרון מאוד פשוט, שקיפות ומערובות, משם הזמן פשוט יניע את הכל בכיוון הנכון.

אבל לי, אישית, הפריעה נקודה אחרת. בריונות הכסף שמשפחת עופר הפעילה מול מיקי רוזנטל.
מיקי נתבע בבית משפט על הוצאת דיבה. הסכום אותו דורשת משפחת עופר - 3,500,000 ש"ח.
זה סכום בלתי נתפס עבור אדם כמו מיקי רוזנטל וחסר משמעות עבור משפחת עופר. כל מטרתו הוא ליצור פחד משתק "עיתונאות חוקרת". תג מחיר ל"סיכוי מול סיכון" בכל תחקיר מסוג זה. מיקי גם אם עשה לנו שירות עצום וטעה בפסיק עלול להיות במצב שהוא מוכר את נשמתו על מנת לצאת ממצב הביש הזה. משהו צריך להגן על מאמץ כזה, לא ייתכן שהוא ינוטרל בבריונות כסף. אני מקווה שהשופטים יבינו זאת.

אני מאמין שלכל אדם יש מחיר, אני רק מקווה שפעם הבאה נקבע את שלנו כמדינה מספיק גבוה כדי שאיש לא יוכל לנגוע (נגעת, שילמת).

רק הערה קטנה לסיום - רק ערוץ אחד יכול להיות כל כך לא "פוליטיקלי קורקט"  ולשדר חסות של "רוטב שקשוקה" תוצרת יכין במהלך השידור.

באים קטנים, יוצאים גדולים

לפני מספר שבועות, אורי אביטן, בן הדוד שלי ואני הלכנו לצלם.
משהו שאנחנו עושים לעיתים קרובות בזמן האחרון.

אורי הוא צלם מעולה, שולט נהדר בכלי הצילום, המצלמה שלו.
הציוד שלו הוא משהו בעלות של משהו שלרוב נוסע על הכביש עם מזגן דולק וחיוך מסופק ושבע של הנהג.

נסענו לתל חדיד, מקום קטן שבו הגדולים ממעטים להפריע לקטנים.
חיפשנו אובייקטים לצילום מאקרו.
אורי לימד אותי מעט על המיומנות הטכנית, ניסיתי וזה מה שיצא, לא רע לטעמי לפעם ראשונה.
החרק נקרא "ארימחוש שעיר" (ידוע יותר בשם השגוי "מחושית ינשופית").

בקרוב, נלך שוב להתבונן מקרוב קרוב על הקטן קטן.

המכונות ניצחו

מהי הגדרה טובה יותר לנסיעה בזמן מלהתבונן בהיסטוריה מתרחשת?

זה היה משחק שלאורכו רוג'ר פדרר שיחק מול ההיסטוריה ופיט סמפראס ביציע ואנדי רודיק שיחק מול מה שכולם חושבים עליו, הלוזר שהוא עצמו יצר בשנותיו בסבב.

הצטרפתי למשחק במערכה השנייה.
מצטרף פסימי, בתרגול באוניברסיטה דמיינתי איך פדרר פוגש ברודיק ההוא וכבר מוביל באיזה 2 מערכות תוך שעה עד שאני חוזר למרקע הטלוויזיה.
מבט פסימי ותמונה אופטימית, רודיק מוביל במערכה אחת ואנחנו בדיוק על סף שובר שוויון.

רוג'ר פדרר, Ice Man חסר רגשות ורגישות זולת היד החובטת שלו. רגישה ועדינה כליטוף אישה אוהבת. פנים קפואים ויד ששרה.
לעומתו, אנדי רודיק WYSIWYG טהור כאדם ובעל יד שכולה עוצמה של פלדה קרה.
הפכים גמורים שכמו היין והיאנג מחזיקים טיפה טהורה של ההיפך של עצמם, ביד החובטת שלהם.
הקהל, בבירור נוטה לטובת בן האנוש.

פדרר לוקח את שובר השוויון בהתרוממות של צונאמי מהקבר.
רודיק נקבר חזרה לתוך הוא עצמו, כפי שאנו ראינו אותו לפני המשחק.

במערכה ה-3 שוב שובר שוויון, רודיק מקבל הזדמנות שהיא נטו אירוניה של אלוהי הצירוף המקרים להראות שהיום אנדי כולו פדרר. ומפספס...

במערכה הרביעית משחקון אחרון הוא נופל, נראה שלא יקום, אבל זה היום שבו הוא מנשל את התדמית הישנה. שובר ומנצח את המערכה. במה שיעביר אותנו למערכה המדהימה שחוויתי בחיי.

How Do You Shoot The Devil In The Back? What If You Miss?

לשבור את פדרר במערכה החמישית שקול ללירות לשטן בגב.
זו ההרגשה שליוותה את המשחק של רודיק, שולף לא שולף את אקדח השבירה ולבסוף השטן מסתובב וסוגר עניין.
המכונות ניצחו, בני האנוש הפסידו.

רגע של חיים

לאן שלא פונים היום ברחבי האינטרנט, סיפור מותו של מייקל ג'קסון נאסף כאסופת פיקסלים על המסך.

המצער הוא, שכנראה, רק כאשר דום הלב תקף אותו, הוא, לראשונה בחייו, פגש את החיים האמיתיים לשבריר שנייה ונפרד מהם.

ממש לראות את רומא, ולמות.

כל זה לא גורע מהיותו, אולי, הפרפורמר הטוב בהיסטוריה.

מתנת יום ההולדת המושלמת

היה לי יום הולדת.
המתנה המושלמת מבחינתי, שמישהו ישכח את יום ההולדת שלי.

כל שאני מייחל, שלוח השנה, לשנה אחת, ישכח את יום ההולדת שלי, ידלג על ה- 24 ביוני.
שנה הבאה, מה- 23 לדלג ל- 25 ולהשאיר אותי בן עשרים ו...
אם חבר טוב, אקסית או שתיים שכחו, אז מה זה בשביל האחראי על לוח השנה?

אין לי בעיה עם יום הולדת, יש לי בעיה עם הזמן, חולף מהר לו, מהר לי, מהר מדי.
אני מקבל את זה שלא בוחרים מתי להיוולד או חלילה וחס מתי להפרד מהעולם, אבל חשבתי שכל מה שבין לבין פתוח למשא ומתן.

אם לאסירים מוותרים על שליש, שיוותרו לי על שנה, אני צריך אותה, אני רוצה אותה, יותר מכל.

אז יש לו מייל או משהו שאפשר לפנות אליו?

נ.ב.
השנה, צירוף מקרים שכזה, בן הדוד שלי, אורי התחתן בדיוק ביום ההולדת שלי עם בת זוגו גלי, אז הייתה סיבה טובה לא לדלג על היום בשנה הזו (מזל טוב להם, מסיבה גדולה ואלכוהול חינם ביום ההולדת הם עסקה לא רעה כלל), ככה שאין לי בעיה עם מתנות דחויות בשנה...

הקהל לא מאמין במילים, אלא בכח...

כמו חוק התגובה של ניוטון, ראש ממשלת ישראל הגיב לנאום של ברק אובאמה.

שוב מילים נדרשות לחולל פלאים ומהפכות.

ואנחנו בכלל עם שלא מאמין במילים אלא בכח.

הנאום של בנימין נתניהו הוא "אם וכאשר, אולי..." אחד גדול.
מה עובר לאדם בראש, כאשר לעט שאוחזת ידו כל הרבה משמעות לחייהם של כל כך הרבה אנשים? נראה שהעט שלו טפטפה חשש ולא תקווה.

כבר במילים הראשונות של הנאום:

"האיום האיראני עדיין לפנינו, כפי שהתברר אתמול במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון, לאנושות כולה, הוא המפגש בין האיסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון ואשוחח על כך בשבוע הבא עם מנהיגים באירופה. זה שנים שאני פועל ללא לאות להקמת חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני."

מילים "פראנואידיות", מכאן, שום מילה לא יכולה להתרומם.

מה אתה אומר כשאתה שותק?
לטעמי, נואם אומר לא פחות כאשר הוא שותק. בשתיקותיו נתניהו הפגין חשש שמה את ההליכה בין הטיפות הוא יסיים רטוב.
הוא רצה לומר מילים של תקווה ושלום בפנים של אפרוריות חורפית אירופאית.

הפרטים אליהם נכנס נתניהו (פירוז, ירושלים חזון כלכלי), בלי קשר להאם הוא צודק או לא, שייכים למסמכים והסכמים, כאלו הנכתבים בידי עורכי דין, אנשים עם לשון קצרה ועט ארוך ולא למנהיגים להם חזון שקצרה היריעה מלכסות אותו.

חזון גדול מתחיל במילים פשוטות, תמימות ונהירות.
במקום להוציא אותנו אל הרחובות ולצאת אל הדרך, חזרנו אל האוהלים, לחיי היום יום שלנו אותו זמן, אותן בעיות.
לעמות זאת, הנאום היה קלישאתי, חסר דמיון ומעוף שחששתי שלאחר כל אוסף "הברור מאליו" נתניהו יעבור לנאום בחרוזים כאילו היה הנואם של בוגרי חטיבת הביניים.
עוד אירוע שצריך לזכור לשכוח.


איש של במה, לא של מילים.

Man Of Words

צפיתי נפעם בנאומו של ברק אובאמה.
איש של מילים הוא נשיאה של ארצות הברית.
איש של מילים אמיצות, מחלחלות כאילו היו זרע הרוצה לאדמה להפריח את השממה.

מנהיגים, ידיהם ורגליהם בפיהם.
עוצמתם מלשונם ולא היקף זרועם.
איש רב און ברק אובמה. הגדולה בו, שקורנת ממנו תחושת הניצחון של התקווה על הייאוש.

וכך, כפי שעשה לאורך מערכת הבחירות בארה"ב, התמודד מול הנעליים הגדולות שיצרה כותרת "נאום סיטורי בקהיר".
במילים פשוטות, צועדות יחפות בהילוך תמים כשל נערה הצועדת על חוף הים, פנה הנשיא אל עומק הפצע בעולמנו. לפשר, לפייס ,לשנות להנהיג.

את הניסיון שלו אני לא מודד במאזני ה"שמאל, ימין" בישראל.
"משחק הסכום אפס" בו מה שטוב לאויבנו רע לנו הוא משחק ששיחקנו זמן רב מדי כדי להבין שאין בו לא הנאה, תחרות או תקווה.
מנהיגים יוצרים שינוי במילים, שותלים תקווה, מקוששים ייאוש.
לנו נשאר לתרגם מילים למעשים, קרקע יבשה ומחוטטת פצעי דם ואיבה לאדמה שופעת נוזלים של שינוי.

זרע אחד, אל המדבר של המזרח התיכון.
האם נקבל אותו בקרקע צחיחה או כתחילתה של הפרחת השממה?

"And I want to particularly say this to young people of every faith in every country. You more than anyone have the ability to reimagine the world, the remake this world.

All of us share this world for but a brief moment in time. The question is whether we spend that time focused on what pushes us apart or whether we commit ourselves to an effort, a sustained effort to find common ground, to focus on the future we seek for our children and to respect the dignity of all human beings."

הפסד רגשי

הם הפסידו.
הקבוצה הזו, שבגיל 6 אבי הראה על מרקע טלויזיה מרצד חולצות אדומות רצות אחרי כדור אדום הפסידה.

ספורט זה תחרות שאם תראה לי מישהו שמפסיד בכבוד אני אראה לך "לוזר".
כל זאת בגלל שההישג, שלעיתים הוא פיזי, שכלי או נתון למזל הוא בעיקר מאבק רגשות ויצרים.
תחליף חוקי שגברים מצאו למשפט האלמותי "בוא נסגור את זה ביננו בחוץ".
ובדיוק כמו שם, בסמטא האפלה "בחוץ", הרבה יותר מכאב האגרוף החורך בפרצוף זה הרצפה שפוגש האגו, החבטה הבלתי מתפשרת לרגש, לתחושה שאתה יכול.

יש המון ניתוחים, דעות, רגשות ובעיקר מילים על המשחק.
אבל לי בתוך כל זאת מסתתר לב שבור.

אי שם באותם ימים שהרגל שלי גדלה מעט מספיק להכיל כדור, לבעוט בו ולנתב אותו בחרתי לי שחקן.
שיערו מקורזל, חיוכו תמים ובעיניו רוח הספורט - רייאן גיגס שמו.
בכל מהלך במגרש הביתי הייתה לי התחושה שכל בעיטה שלי, הוא מרגיש.

שנינו גדלנו בתוך המשחק הזה.
הוא כשחקן, אני כצופה, חולם ומתנסה בשכונה.
הוא צמח להיות השחקן הגדול בתולדות יונייטד של ה- 15 שנים האחרונות.
אני בימים מסויימים הרגשתי כגדול במגרש ב"בי"ס יבנה" השכונתי.

הוא גם היה אהבתו של המאמן שלו, אלכס פרגוסון.
והיום, כמו אב, פרגוסון לא יכל שלא לתת את הבכורה ל"בנו" היקר מכל.
זו הייתה טעות.
זה היה שקול ללבחון האם ברצלונה ביום טוב כפי שילד בודק את כיוון הרוח ברוק.

נשבר לי הלב.
גיגס, השחקן האהוב עלי מאז גיל 7 שבר לי את הלב כמו כל אהבת ילדות שמכבדת את עצמה.

ברור כשמש

מדהים.
שימו את הכותרת, "משחק הטניס הארוך בהיסטוריה" וכל אוהד טניס ממוצע ידע בוודאות מוחלטת 2 דברים:

• אחד השחקנים הוא רפאל נדאל.
• המנצח הוא רפאל נדאל.

אני מעריץ את השחקן הזה.
ראשית כי הוא שחקן נפלא, ספורטאי אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ע (אני די בטוח שלו יש יותר) גידיו.
שנית, כי הוא מעמיד את רוג'ר פדרר מול אתגר.
אתגר זה המהות של הספורט. ופדרר כמעט זכה בתואר "הגדול מכולם" בלי אתגר וזה חתיכת הישג לא ספורטיבי.

השוד בסטמפורד ברידג'

אין דבר יותר צודק מחוסר הוגנות.
לפחות לא בספורט.

נהנתי מהמשחק אתמול.
ליגת האלופות היא כנראה התאטרון הדרמטי הטוב בעולם, היכן שאגדות מתרחשות.
ההנאה הייתה כל כך גדולה שהערב יתוייג בקלסר "החטאים שבין אדם למקום" שלי.

אני חושב שצ'לסי גרמה לי להעריך מחדש את הכדורגל כמשהו מעבר למה שאני חווה ביום שישי במתנ"ס.
כשמשחקים כדורגל עם החבר'ה, העניין מאוד פשוט, לעבור שחקן ולבעוט.
בשבוע שעבר ואתמול צ'לסי גרמה לי להבין שמאמץ קבוצתי הגנתי, יכולת של שחקן להגן נכון היא לא פחות יצירתית, מיוחדת וראויה להערכה מעוד כדרור של ליאו מסי.

לדעתי, כמאבק בין 2 קבוצות, אין לי ספק שצ'לסי היא קבוצה טובה יותר מברצלונה.
היא מסוגלת להעלים את היתרונות של הקבוצה הספרדית, לכפות סגנון משחק המתאים לה ובניגוד למשחק הקודם להראות שהיא גם תכליתית ועוקצת בהתקפה.

הבעיה עם ברצלונה היא שאין לה תכנית ב'.
יש לה את המשחק שלה באש ובמים.
המאמן, גווארדיולה חייב תכנית ב', לגמר, לימים לא טובים, לשנה הבאה.
לא יוצאים לקרב בלי תכנית ב'.

הספורט מוציא את המיטב מאיתנו, בני האדם.

עולם של Low Pass

כתבתי באתר D-Spot מדריך על Skin Smoothing - De-Grunge.
מאוד נהניתי לכתוב את המדריך.

הוא עוסק בדברים שאני לומד ורוצה לעסוק בהמשך חיי.
כדי להמחיש את השימוש בכלים הללו יצרתי Band Stop Filter בשירות היופי.

ביני לבין עצמי תהיתי על המשמעות של להפוך בני אדם ל"פוטוגניים" יותר.
כמה אירוני שהדרך לעשות זאת היא דרך מסנן שנקרא Low Pass. כזה שמעביר תדרים נמוכים, משטיח פרטים ומעלים צלקות שלעיתים לא בחרנו בהן.
בדיוק מה שנראה שהחברה המודרנית עוברת דרכו, תהליך משטח של דעות, עיסוקים ורעיונות.

כמו השיחות שלנו, שלרוב מחליקות בחינניות על פני השטח כאילו היו מחליקי קרח באגם קפוא של הסנטרל פארק בלי להתעמק מה יש מטה ומה עובי שכבת הקרח, קר וחשוך מתחת לפני הקרח.

זה אנחנו אלו שבחרו שהטאפט בסלון הדירה שלנו יהיה ערוץ 2 על מסך שטוח.
אני לתומי חושב, שהרווחנו כל קמט ביושר.

איתות מהמגרש

חזרתי היום לבאר שבע.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.

שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.

האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.

אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.

כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.

כגודל הציפיות, גודל האכזבות

זו לא בדיחה של אחד באפריל.
יש לנו ממשלה חדשה בישראל.
לא יכלתי, כמנהג הפוליטיקאים, להמנע מלבחור כותרת צינית עם אליבי מובהק. אבל עוד מעט תיגמר הציניות ותתחיל תקווה, לפחות מסויימת.

אנחנו מדינה של "יועצים" והבעיה עם יועצים שהם כמו יצאניות צמרת, הם יודעים טוב מהקליינט איך עושים את זה, הם יכולים לעשות זאת טוב מהקליינט, אבל רוב הזמן הם עושים את זה בדרך של הקליינט ומנסים לו לגרום לאהוב את זה.
אם עדיין יורשה לי ל"ייעץ" אז יש לי כמה ציפיות, מחשבות ובעיקר תקוות בממשלה החדשה:

• מהפנים החוצה - אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית שתטפל בנו מבחוץ. תחליק לנו את הגבולות, ותחצין אותנו כלפי העולם החיצון. כבר 20 שנה המדינה הזו מתעסקת עם הפלסטינאים במקום עם הישראלים. די!
  אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית, אנחנו צריכים פסיכולוג. אנחנו צריכים מישהו שיסדר את הנפש המוזנחת שלנו.
  זו בעיה למנהיג אזרחי אמיתי, לא לאנשי צבא, כאלו שכל מה שיש להם ביד הוא פטיש וכל בעיה נראית להם כמסמר.
  אנחו זקוקים דחיפות למנהיג עם חזון שיחזיר בראש ובראשונה את תחושת הלכידות שראוי שיהיה לעם אחד בסירה כל כך קטנה בים סוער. זה אומר להתעמת עם הדברים הקשים באמת, ולוותר על פיסגות מנהיגים עם אוכל טוב וחליפות יקרות.
  זה אומר לפטור את בעיית הנטל במדינה הזו ורעיונות יצירתיים וברוכים יש למכביר, רק צריך קטר שיבחר ויעמיס הכל על עצמו.
  זה אומר להתעסק עם תחושת הביטחון האישי שלנו, זה לא בהפרחת סיסמאות על משטרה אחרת אלא פירוק והרכבה של הגוף העצל הזה.
  זה אומר לתת לנו שירות כאזרחים, בתור לביטוח הלאומי, במיטה בבית החולים ועל הכביש. כי המדינה היא של האזרח ובשבילו וראוי שכל נותן שירות מטעמה ירגיש ויתנהג בהתאם.

• הבעייה האיראנית - שמענו כבר על כל סחרור צנטרפוגה במדינה החשוכה הזו. אבל לא זה מה שמטריד אותי, בכלל אני לא מבין למה להתעסק בלעצור את ההתקדמות שלהם במקום להאיץ את שלנו. הסכנה הגדולה מאיראן היא לא היכולת הגרעינית שלה. הסכנה מאיראן היא שאיראן דואגת להשכלה ולחינוך של ילדי איראן טוב יותר ממדינת ישראל. תלמיד תיכון באיראן טוב יותר במתמטיקה על פי המחבנים הבינ"ל. זה צריך להדאיג אותנו הרבה יותר מפצצה בידיים של מטורף. על מטורפים קשה מאוד לשלוט. בואו נתחיל מיעד מאוד פשוט, בשליטתנו, אבל אולי החשוב ביותר לביטחון המדינה הזו, ההשכלה בכל חתכי הגיל בישראל צריכה להיות הטובה בעולם. זה חתיכת אתגר, בעיקר לשר הביטחון.

• ירוק בעיניים - הגיע הזמן שתהיה ממשלה שמביטה בשעון וחושבת כמה שנים קדימה.
  אחד השרים, ויש יותר מדי כאלה מה שאומר שלכמה מהם יש מספיק "זמן פנוי", צריך לקחת לוח שנה ולדפדף. שיקח שעה למשימה הזו, ידפדף וידפדף יבקש עזרה מהמזכירה וידפדף. אחרי שעה אני מניח שהוא יגיע לאיזור שנת 2030 או משהו כזה. עכשיו, לדמיין איך ישראל תראה אז?
  ניחוש שלי, אין לו מושג. אז כדאי שתהיה לנו סופסוף ממשלה שבמקום לנחש, תקבע.
  ממשלה שתקבע איך צריכים להיות החיים במדינת ישראל בעוד 20 שנה.
  אני הייתי רוצה לראות בראש ובראשונה מדד לאיכות החיים של האזרח. וזה מתחיל בחשיבה ירוקה.
  זה לא רק מחזור, מפעלים עם פליטה מצומצמת וחשמל אלטרנטיבי. זו תפיסה ששמה אותנו ואיכות החיים שלנו במרכז. זה אומר בנייה לא צפופה, תשתית משרתת ולא כזו שרק מרפדת כיסים של חברות נדל"ן, זה אומר שטחים שיוגדרו כשטחים פתוחים לעולמי עד (חופים, איזורים ברמת הגולן / גליל / נגב וכו') עם גישה לכל אזרח וחסומים בפני כל איל נדל"ן שמאיים להפוך אותנו לאי של בטון במזרח התיכון. זה אומר תקנים של רמת אוויר, מים ורעש.
  תקנים, זה משהו שצריך לייבא מחול, לא?
  מוזר לשים את האזרח ואיכות חייו במרכז, אה?

• כלכלה - משפט נדוש - "כסף הוא רק אמצעי, לא מטרה". אבל כמה הוא נכון.
  אני מזכיר לראש הממשלה, אין לנו שום עניין בלהיות הכלכלה מתפתחת הכי מהר, עם מדדים הכי גבוהים וכל מיני מונחים שרק סבר פלוצקר מבין. אנחנו צריכים כלכלה שמשרתת אותנו. אני יכול לחיות עם דירוג יותר נמוך במדינות ה- OCED ובתנאי שיהיה נעים וטוב לחיות כאן. אני לא יכול לחיות עם צמיחה שעוזרת ליצחק תשובה ואותי משאירה עם שאלה לגבי הלחם של מחר.
  בקיצור, אל תשעבד את המדינה לטובת הכלכלה, שהכלכלה תעבוד בשבילנו.
  הייתי רוצה לראות מדד שונה מאינפלציה, מדד שמודד כמה כל שנה השתפרה היכולת של האזרח לשפר את חייו בכסף. מהפכני אה?

זה קשה, זה שונה.
ממשלה שסופסוף תתעסק בנו, האזרחים ולא בעצמה או אחרים.
בהצלחה.

צעיר בנפשו

על זה נאמר "צעיר בנפשו":

"בן 83 נתפס נוהג המהירות של 191 קמ"ש"

From The Moment I Could Talk I Was Ordered To Listen

כל ילד מכיר את הרגע הזה.
את נקודת הזמן שאתה מחליט שאתה יכול להחליט לבד.
אני ארשה לעצמי להניח שכל שכל אבא מרגיש את הרגע הזה.
שהבן שלו יכול לטעות בכוחות עצמו.

נראה לי שלהיות הורה טוב נמצא בדיוק בקו חסר העובי הזה בין היכולת לתת לילד ליפול, אבל לא חזק מדי. שיוכל למעוד אך לקום, ללמוד ולהמשיך הלאה.
אין טעם לומר לנהר שיחדל מלזרום, הדבר הטוב ביותר הוא ללמוד לשחות.

וכמו תמיד, זמר מוכשר וכותב נפלא אמר את זה חד וחלק כמו שרק שיר יכול.

Cat Stevens - Father And Son

עולם צבעוני

לי קשה להאמין שהיה צבע בעולם באותה התקופה.
אבל התמונות מראות אחרת.

והמציאות ככל הנראה, לא נבנית מתחושות, אלא דווקא מתמונות.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה

אין הרבה מילים על מערכת הבחירות הזו והפלונטר לו נכנסנו.
כל מה שיש לי לומר, אם משחקים בונקר, בסוף מפסידים 1-0.

אני מקווה שתם לו עידן מערכות הבחירות שבו המועמד חושב ששתיקה (הגנה) היא הדרך לליבו של הבוחר.

ציפי "שיחקה" פתוח, על כל המגרש, בלשון החבר'ה.
וההגנה הטובה ביותר התבררה, שוב, כהתקפה.

בנימין נתניהו, לתשומת ליבך.

כעת, כל שנותר, הוא לוותר על קצת אגו, להוסיף כבוד ולסגור שותפות של שווים ושוות לטובתנו, האזרחים.

איך יראה המחרתיים של ישראל?

מחר בחירות.
כיצד יראה המחרתיים של המדינה שלנו?

זה לנו לקבוע.
לקבוע אומר להצביע, עצם ההצבעה חשובה יותר מהמפלגה לה נצביע.

כשכולם מצביעים, לכולם אכפת, כולם שותפים, כולם באותה סירה.
לעיתים יש מחלוקות על הנתיב הימי של הסירה, אבל כולם רוצים להגיע לאותו נמל, בטוח ורחוק מהסערות של הלא נודע...

אדישות היא כמו להירדם ברכבת, זה תענוג צרוף עד שמתעוררים בתחנה בעיר זרה.

לכו להצביע, היו שותפים, במדינה שלי, שלכם, שלנו.

מה שבטוח, במבט לאחור, משעמם לא יהיה פה.

If You Lie On The Ground In Somebody's Arms You'll Probably Swallow Some Of Their History

למוסיקה יש את היכולת להעביר את הלבד, הזמן הזה שכולך לבד שט בתוכו ביחד.
אחד השירים האהובים עלי הוא:

Suzanne Vega - In Liverpool

מהשירים שיש להם שכבה עבה של "אווירה" לעטות בה את המאזין.
ומשפט שנחרט, חזק.

אקטואליה

אקטואליה - קוביית אירועים רבת מימדים שכל המביט בה רואה מציאות כרצונו
ואין שניים הרואים אותה פאה.

זה אולי ההגדרה הכי נכונה ממנה צומח הוויכוח הפוליטי בישראל.
כל אחד על אדמת קרקע המציאות שלו, מושל בה כאילו היה אלוהים.

ולך תקבע מי צודק בין שניים שהרגליים שלהם אינן נטועות באותה הקרקע.

עולם, ופנים רבות לו.