תל חלם

תל אביב, זו שהתושבים האמיתיים שלה הם אלו שלא גדלו בה, שכן הם חיים בה את החלום, תולים בה את הדגל.
כשעוברים אליה, תולים בה את כל התקוות,
אחת אחת על חוט כביסה במרפסת הדירה בקצה השדרה,
היא תסדר לנו את חיי האהבה, כי כל רווק ורווקה שם הם מרצון.
עבודה בטוח נמצא (רק) שם, כי שם מנהל משמרת זה שלב ביניים למנכ"ל.
כסף עושים ומבזבזים רק בה, כי אחרי השכירות נשאר יותר מאשר טיפ צנוע למלצרית הנחמדה.
הים יהיה נגיש מאי פעם, כי ים זה לא כמו לחפש חניה.
הלילות פראיים ונועזים כמו על השטיחים האדומים, כי בתל אביב אף פעם לא קמים למחרת.
החברים אמיתיים, דואגים, לבביים וחמים כי החום על גופנו זה לא הטמפרטורה / לחות.
היא תעשה אותנו כפי שאנחנו חולמים את עצמנו כשהעיניים עצומות לרווחה.

האמת, שבסה"כ, כמו כל הכסאות סביב לה, היא מקום לשים את התחת בו.
וכשהעיניים נפתחות אנחנו זה (כל) מי שאנחנו, והלחות היא אמיתית וכאן להישאר.
השאלה היא מה היה טעמה של לגימת הקולה הראשונה אילו לא היו אומרים לנו שהיא טעימה?

הציור תודות לשרון רסולי, ה- Lord of The Pencil, שהציור שלה תמיד מצחיק, מבריק ומעמיק.
ולכן גורמת למילים שלי להראות לא מספיק טובות.

נ.ב.
כיף לעקוץ את ת"א, אבל תכל'ס, כמו כולם, גם לי יש כמה חוויות שיכלו לקרות רק בעיר הזו.

עיפרון ומחק

איני כותב בעט.
אני יודע שלא כל שאני רושם נכון, תמיד יש מקום לטעויות, גם אם הן אינן רצויות כמו אורח.
כן, זה לא שאני לא טועה, מה גם שאיני טועה תכופות.
העניין שאיני רוצה שטעויות ימשיכו איתי הלאה.
כתמי דיו הם פה להישאר, מריחות טיפקס הן פה להזכיר.

טעיתי, למדתי, מחקתי והמשכתי.

חיים ומוות ביד הלשון...

משהו שתמיד טוב שיש, לשון חלקלקה, תרתי משמע.
חכם לא יכנס למצבים שפיקח יחלץ מהם בעור שיניו וחלקלקות לשונו.

עולם של Low Pass

כתבתי באתר D-Spot מדריך על Skin Smoothing - De-Grunge.
מאוד נהניתי לכתוב את המדריך.

הוא עוסק בדברים שאני לומד ורוצה לעסוק בהמשך חיי.
כדי להמחיש את השימוש בכלים הללו יצרתי Band Stop Filter בשירות היופי.

ביני לבין עצמי תהיתי על המשמעות של להפוך בני אדם ל"פוטוגניים" יותר.
כמה אירוני שהדרך לעשות זאת היא דרך מסנן שנקרא Low Pass. כזה שמעביר תדרים נמוכים, משטיח פרטים ומעלים צלקות שלעיתים לא בחרנו בהן.
בדיוק מה שנראה שהחברה המודרנית עוברת דרכו, תהליך משטח של דעות, עיסוקים ורעיונות.

כמו השיחות שלנו, שלרוב מחליקות בחינניות על פני השטח כאילו היו מחליקי קרח באגם קפוא של הסנטרל פארק בלי להתעמק מה יש מטה ומה עובי שכבת הקרח, קר וחשוך מתחת לפני הקרח.

זה אנחנו אלו שבחרו שהטאפט בסלון הדירה שלנו יהיה ערוץ 2 על מסך שטוח.
אני לתומי חושב, שהרווחנו כל קמט ביושר.

From The Moment I Could Talk I Was Ordered To Listen

כל ילד מכיר את הרגע הזה.
את נקודת הזמן שאתה מחליט שאתה יכול להחליט לבד.
אני ארשה לעצמי להניח שכל שכל אבא מרגיש את הרגע הזה.
שהבן שלו יכול לטעות בכוחות עצמו.

נראה לי שלהיות הורה טוב נמצא בדיוק בקו חסר העובי הזה בין היכולת לתת לילד ליפול, אבל לא חזק מדי. שיוכל למעוד אך לקום, ללמוד ולהמשיך הלאה.
אין טעם לומר לנהר שיחדל מלזרום, הדבר הטוב ביותר הוא ללמוד לשחות.

וכמו תמיד, זמר מוכשר וכותב נפלא אמר את זה חד וחלק כמו שרק שיר יכול.

Cat Stevens - Father And Son

אקטואליה

אקטואליה - קוביית אירועים רבת מימדים שכל המביט בה רואה מציאות כרצונו
ואין שניים הרואים אותה פאה.

זה אולי ההגדרה הכי נכונה ממנה צומח הוויכוח הפוליטי בישראל.
כל אחד על אדמת קרקע המציאות שלו, מושל בה כאילו היה אלוהים.

ולך תקבע מי צודק בין שניים שהרגליים שלהם אינן נטועות באותה הקרקע.

עולם, ופנים רבות לו.

אחים לנשק

את השבת ביליתי בחיק הטלויזיה, מולי פריימים, 30 בשנייה של סדרת המופת - "Band Of Brothers"."אחים לנשק" בשפת אימנו.
מלבד היותה מופת קולנועי איכותי ומהנה לצפייה, היא ניחנה באיכות הייחודית לזקק תחושות וחוויות אנושיות למילים, תמונות ודמויות.

הסדרה עוקבת אחרי "Easy Company" שכל אחד מחייליה פשוט כמו שהכינוי הצבאי שלו מעיד וביחד הם פלוגה של גיבורים כפי שאף מדליה צבאית לא יכולה להעיד.
כל זאת בעיקר בגלל העומס האנושי שהיא התמודדה מולו ולא בהכרח האתגר הצבאי (העצום) שהם יכלו לו.

כל פרק מספר מספיק סיפורים אנושיים שהיו מעניקים מספיק חוויות אנושיות לאומה סינית שלמה. ובכל זאת פרק מסויים הותיר אותי בוהה מול המרקע. תוהה, חושב ומנסה לעכל מה עבר מול עיני בחמישים הדקות האחרונות.

הפרק התשיעי גרם לי לחשוב ולתהות על משפט בנאלי שהשימוש המוגבר בו הוציא את העוקץ מכוחן של מילותיו - "האדם הוא קורבן של המציאות בה הוא חי". שמו של הפרק "Why We Fight".
הוא מתחיל בתהיה של החיילים האם החיילים הגרמנים, במציאות שונה, יכלו להיות החברים שלהם. אלו שהם הולכים לצוד איתם, לדוג איתם או להתלונן על האישה בפניהם. תהיה האם הסיבה שהם יורים בהם היא משהו "עמוק" יותר מאשר שאלו הפקודות והגרמנים הם אלו שממול.
קורבנות של הנסיבות, כאלה ש"סוחבים" את היום יום כיוון שהם חיילים פשוטים, מבינים שהם כאלה ונלחמים כאריות כי מעשית הם מאמינים כי גזר דינם כבר ניתן, הם מתים מהלכים. לעומתם, הקצינים, האידאליסטים, המאמנים שיש בכוחם לשנות את הנסיבות, להיות מעבר לקורבנות המלחמה והנסיבות. בלי מתח, בלי מאבק, שני התפיסות מתקיימות יחדיו ובהרמוניה יחסית.

שיאו של הפרק כאשר כיתת חיילים מהפלוגה עומדת מול מחנה ריכוז ומביטה מעבר לגדר התלתלית באנשים חסרי האונים ביותר בהיסטוריה של האנושות. כאילו אשר שארית כבודם נתלתה על הגדר כאילו הייתה כביסה ביום רוח מהביל.
שאלתם "מדוע ולמה הם כאן" נענית בעוצמתי מכל המראות.
כולל מסר סמוי מדוע אלו דווקא החיילים הגרמנים שם מעבר לכוונת הירי האישית שלהם.
בסצנה הבאה שוב, חייל יהודי מהפלוגה מול נסיבות שלעולם לא היה בוחר לקחת בהן חלק ודווקא לא מערבות אמצעי לחימה, ירי, דם או מוות, אלא רק קושי אנושי בלתי יאומן, אולי קשה מכל מה שפגש עד כה - לעשות את הדבר הנכון לאנשים הלא הנכונים.

כל זה חולף בראשי ומתוקתק במקלדתי כשאני, במקביל, מחליף מילים עם אלנה, בחורה גרמנייה שחלקתי איתה רגעים קסומים בפיג'י, אידאליסט או לא, קורבן של הנסיבות.

באיזה צבע של צביעות אתה רוצה את האמת שלך היום?

כשערוץ 2 מבזבז מילים של שדרן בתכנית של יום שישי במקום למלא דקות מתות בפרסומות אז כנראה שקרה משהו חשוב.
זה לפחות מה שהחושים התקשורתיים שלי אמרו.
אז האזנתי לבחור בחולצה השחורה.
הוא דן בראיון עם הרוצח, הראיון שנגנז.

לתומי, חשבתי שאני חי במדינה דמוקרטית, שמעבר לזה שנותנים לי לשלשל פתק כל ארבע (טוב, בארבע שנים זה פתקים, לא פתק) שנים הרעיון הוא שהמדינה נותנת לאזרחים להחזיק במושכות. השיח הציבורי קובע מה ראוי ומה לא.

העיתונאים, תפקידם לספר את המציאות כפי שלא כל אזרח חווה.
והמציאות היא שאנחנו שמנו רוצח ראש ממשלה בכלא ובכך חושבים שהבראנו את החברה מכל תחלואיה. כאילו אם נסגור אותו בחושך מוחלט לנו תצמח חברה צחה.

אני הייתי רוצה לראות דיווח עיתונאי עמוק ומרשים וחברה אמיצה וחזקה שמצביעה בשלט, פשוט לא צופה.
במקום זה, יאיר לפיד החליט עבורי.

הטור של עופר שלח בנושא.

לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט לשמיים

יש כדורי בדולח שאנו חיים בהם ולא רוצים שאף אחד ינפץ לנו אותם.
אותה תגובה סלקטיבית שיש לאיש מאמין ששומע על "הברירה הטבעית", כיסוי אוזניים ותפילה לאל.

אי שם בתמימות של הדור הקודם, אבא של כל אחד מאיתנו היה כזה. האמונה התמימה הזו הפכה לשיר שהוא חלק מכולנו.

לפני 7 שנים ושלושה ימים ארה"ב הייתה כזו מבחינת העולם, לפחות שלי, והיום ראיתי את הכתבה הזו:

ארה"ב – אין לנו כוחות על

זה מזכיר לי נקודת זמן בחיים שלי, פיסת צלקת על סרגל הזמן שלי, שאבי אושפז בביה"ח. מישהו ניפץ את כדור הבדולח שלי...

העולם שלנו נהנה לנפץ כל פיסת תמימות שחוברה לה יחדיו.