כילד ונער מתבגר שכל ערב חמישי שלו פנוי לרווחה הייתי אוהד את הצהוב של המדינה - מכבי ת"א בכדורסל.ספורט, בשבילי הוא הדרך להוציא את המיטב ממך. פיסית, שכלית ומוסרית.
כל אלמנט אנושי קיים בספורט, תחרותיות, אהבה, שנאה, יריבות, מצויינות ועוד ועוד.
ממש מלחמה בלתי אלימה.
אבל גם במלחמה קיים מושג של קוד מוסרי. דרך להתנהג, בטח ובטח בספורט.
אני נזכר ב"התפוטר" של יורם חרוש. שם נעלמה האהבה שלי לצהוב הדורסני, שאיפשהו עצר בצד הדרך ובעט מהרכבת את כל הדברים האנושיים והיפים ובספורט והמשיך בדהרה קדימה. באותם ימים עברתי לקבוצה באדום - הפועל ירושלים. קבוצה שיכולתי להתחבר אליה ערכית ולא רק במיקום שלה בטבלה. האוהדים שלה פשוט הקסימו אותי והימים היו יפים גם על הפרקט ולא רק ביציע. המאמן היה נראה כאחד שהשחקנים שלו מוכנים למות עבורו מוות ספורטיבי על המגרש. שמו היה (ועדיין) אפי בירנבוים.
אפי בירנבוים הרגיש איך זה להיות על רכבת שעוצרת בצד פולטת נוסע וממשיכה קדימה. את החווייה הזו הוא "הרוויח" כשניסה לתפוס את הרכבת הצהובה בדרכה ללא הדרך.
לי זה כבר מרגיש כמו תסמין של מדינה עם בעיה מוסרית, ערכית והבנתית.
חילופי המאמנים במכבי תכופים מתמיד בשנים האחרונות אך עדיין לא נותנים פייט לחילופי השילטון.
נהיינו מקום ששוכח שהמושג דרך, זה להגיע ממקום למקום, ולעיתים זה לוקח זמן, תעצומות נפש ובעיקר סבלנות.
נהיינו מדינה ש"הבוס" הוא בעל יד קצרה על ההדק בכל התחומים.
למכבי אין דרך ולא מוסר, וזה הרבה יותר חשוב ממאמן כזה או אחר.
אבל בעוד שאת הקבוצה שלי קל לי להחליף, מה לגבי המדינה?
ובכל אופן, כנראה שהמוסר יודע יודע לשחק גם כדורסל, וכפי שנראה ביום חמישי, הוא השחקן השישי של היריבה.
כמו תמיד, מוסר הוא משהו שדופק אותך כאשר הוא מרגיש ננטש.
נ.ב.
יום לא טוב עובר על העולם.
