רגע של חיים

לאן שלא פונים היום ברחבי האינטרנט, סיפור מותו של מייקל ג'קסון נאסף כאסופת פיקסלים על המסך.

המצער הוא, שכנראה, רק כאשר דום הלב תקף אותו, הוא, לראשונה בחייו, פגש את החיים האמיתיים לשבריר שנייה ונפרד מהם.

ממש לראות את רומא, ולמות.

כל זה לא גורע מהיותו, אולי, הפרפורמר הטוב בהיסטוריה.

מתנת יום ההולדת המושלמת

היה לי יום הולדת.
המתנה המושלמת מבחינתי, שמישהו ישכח את יום ההולדת שלי.

כל שאני מייחל, שלוח השנה, לשנה אחת, ישכח את יום ההולדת שלי, ידלג על ה- 24 ביוני.
שנה הבאה, מה- 23 לדלג ל- 25 ולהשאיר אותי בן עשרים ו...
אם חבר טוב, אקסית או שתיים שכחו, אז מה זה בשביל האחראי על לוח השנה?

אין לי בעיה עם יום הולדת, יש לי בעיה עם הזמן, חולף מהר לו, מהר לי, מהר מדי.
אני מקבל את זה שלא בוחרים מתי להיוולד או חלילה וחס מתי להפרד מהעולם, אבל חשבתי שכל מה שבין לבין פתוח למשא ומתן.

אם לאסירים מוותרים על שליש, שיוותרו לי על שנה, אני צריך אותה, אני רוצה אותה, יותר מכל.

אז יש לו מייל או משהו שאפשר לפנות אליו?

נ.ב.
השנה, צירוף מקרים שכזה, בן הדוד שלי, אורי התחתן בדיוק ביום ההולדת שלי עם בת זוגו גלי, אז הייתה סיבה טובה לא לדלג על היום בשנה הזו (מזל טוב להם, מסיבה גדולה ואלכוהול חינם ביום ההולדת הם עסקה לא רעה כלל), ככה שאין לי בעיה עם מתנות דחויות בשנה...

הקהל לא מאמין במילים, אלא בכח...

כמו חוק התגובה של ניוטון, ראש ממשלת ישראל הגיב לנאום של ברק אובאמה.

שוב מילים נדרשות לחולל פלאים ומהפכות.

ואנחנו בכלל עם שלא מאמין במילים אלא בכח.

הנאום של בנימין נתניהו הוא "אם וכאשר, אולי..." אחד גדול.
מה עובר לאדם בראש, כאשר לעט שאוחזת ידו כל הרבה משמעות לחייהם של כל כך הרבה אנשים? נראה שהעט שלו טפטפה חשש ולא תקווה.

כבר במילים הראשונות של הנאום:

"האיום האיראני עדיין לפנינו, כפי שהתברר אתמול במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון, לאנושות כולה, הוא המפגש בין האיסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון ואשוחח על כך בשבוע הבא עם מנהיגים באירופה. זה שנים שאני פועל ללא לאות להקמת חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני."

מילים "פראנואידיות", מכאן, שום מילה לא יכולה להתרומם.

מה אתה אומר כשאתה שותק?
לטעמי, נואם אומר לא פחות כאשר הוא שותק. בשתיקותיו נתניהו הפגין חשש שמה את ההליכה בין הטיפות הוא יסיים רטוב.
הוא רצה לומר מילים של תקווה ושלום בפנים של אפרוריות חורפית אירופאית.

הפרטים אליהם נכנס נתניהו (פירוז, ירושלים חזון כלכלי), בלי קשר להאם הוא צודק או לא, שייכים למסמכים והסכמים, כאלו הנכתבים בידי עורכי דין, אנשים עם לשון קצרה ועט ארוך ולא למנהיגים להם חזון שקצרה היריעה מלכסות אותו.

חזון גדול מתחיל במילים פשוטות, תמימות ונהירות.
במקום להוציא אותנו אל הרחובות ולצאת אל הדרך, חזרנו אל האוהלים, לחיי היום יום שלנו אותו זמן, אותן בעיות.
לעמות זאת, הנאום היה קלישאתי, חסר דמיון ומעוף שחששתי שלאחר כל אוסף "הברור מאליו" נתניהו יעבור לנאום בחרוזים כאילו היה הנואם של בוגרי חטיבת הביניים.
עוד אירוע שצריך לזכור לשכוח.


איש של במה, לא של מילים.

Man Of Words

צפיתי נפעם בנאומו של ברק אובאמה.
איש של מילים הוא נשיאה של ארצות הברית.
איש של מילים אמיצות, מחלחלות כאילו היו זרע הרוצה לאדמה להפריח את השממה.

מנהיגים, ידיהם ורגליהם בפיהם.
עוצמתם מלשונם ולא היקף זרועם.
איש רב און ברק אובמה. הגדולה בו, שקורנת ממנו תחושת הניצחון של התקווה על הייאוש.

וכך, כפי שעשה לאורך מערכת הבחירות בארה"ב, התמודד מול הנעליים הגדולות שיצרה כותרת "נאום סיטורי בקהיר".
במילים פשוטות, צועדות יחפות בהילוך תמים כשל נערה הצועדת על חוף הים, פנה הנשיא אל עומק הפצע בעולמנו. לפשר, לפייס ,לשנות להנהיג.

את הניסיון שלו אני לא מודד במאזני ה"שמאל, ימין" בישראל.
"משחק הסכום אפס" בו מה שטוב לאויבנו רע לנו הוא משחק ששיחקנו זמן רב מדי כדי להבין שאין בו לא הנאה, תחרות או תקווה.
מנהיגים יוצרים שינוי במילים, שותלים תקווה, מקוששים ייאוש.
לנו נשאר לתרגם מילים למעשים, קרקע יבשה ומחוטטת פצעי דם ואיבה לאדמה שופעת נוזלים של שינוי.

זרע אחד, אל המדבר של המזרח התיכון.
האם נקבל אותו בקרקע צחיחה או כתחילתה של הפרחת השממה?

"And I want to particularly say this to young people of every faith in every country. You more than anyone have the ability to reimagine the world, the remake this world.

All of us share this world for but a brief moment in time. The question is whether we spend that time focused on what pushes us apart or whether we commit ourselves to an effort, a sustained effort to find common ground, to focus on the future we seek for our children and to respect the dignity of all human beings."

הפסד רגשי

הם הפסידו.
הקבוצה הזו, שבגיל 6 אבי הראה על מרקע טלויזיה מרצד חולצות אדומות רצות אחרי כדור אדום הפסידה.

ספורט זה תחרות שאם תראה לי מישהו שמפסיד בכבוד אני אראה לך "לוזר".
כל זאת בגלל שההישג, שלעיתים הוא פיזי, שכלי או נתון למזל הוא בעיקר מאבק רגשות ויצרים.
תחליף חוקי שגברים מצאו למשפט האלמותי "בוא נסגור את זה ביננו בחוץ".
ובדיוק כמו שם, בסמטא האפלה "בחוץ", הרבה יותר מכאב האגרוף החורך בפרצוף זה הרצפה שפוגש האגו, החבטה הבלתי מתפשרת לרגש, לתחושה שאתה יכול.

יש המון ניתוחים, דעות, רגשות ובעיקר מילים על המשחק.
אבל לי בתוך כל זאת מסתתר לב שבור.

אי שם באותם ימים שהרגל שלי גדלה מעט מספיק להכיל כדור, לבעוט בו ולנתב אותו בחרתי לי שחקן.
שיערו מקורזל, חיוכו תמים ובעיניו רוח הספורט - רייאן גיגס שמו.
בכל מהלך במגרש הביתי הייתה לי התחושה שכל בעיטה שלי, הוא מרגיש.

שנינו גדלנו בתוך המשחק הזה.
הוא כשחקן, אני כצופה, חולם ומתנסה בשכונה.
הוא צמח להיות השחקן הגדול בתולדות יונייטד של ה- 15 שנים האחרונות.
אני בימים מסויימים הרגשתי כגדול במגרש ב"בי"ס יבנה" השכונתי.

הוא גם היה אהבתו של המאמן שלו, אלכס פרגוסון.
והיום, כמו אב, פרגוסון לא יכל שלא לתת את הבכורה ל"בנו" היקר מכל.
זו הייתה טעות.
זה היה שקול ללבחון האם ברצלונה ביום טוב כפי שילד בודק את כיוון הרוח ברוק.

נשבר לי הלב.
גיגס, השחקן האהוב עלי מאז גיל 7 שבר לי את הלב כמו כל אהבת ילדות שמכבדת את עצמה.

ברור כשמש

מדהים.
שימו את הכותרת, "משחק הטניס הארוך בהיסטוריה" וכל אוהד טניס ממוצע ידע בוודאות מוחלטת 2 דברים:

• אחד השחקנים הוא רפאל נדאל.
• המנצח הוא רפאל נדאל.

אני מעריץ את השחקן הזה.
ראשית כי הוא שחקן נפלא, ספורטאי אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ע (אני די בטוח שלו יש יותר) גידיו.
שנית, כי הוא מעמיד את רוג'ר פדרר מול אתגר.
אתגר זה המהות של הספורט. ופדרר כמעט זכה בתואר "הגדול מכולם" בלי אתגר וזה חתיכת הישג לא ספורטיבי.

השוד בסטמפורד ברידג'

אין דבר יותר צודק מחוסר הוגנות.
לפחות לא בספורט.

נהנתי מהמשחק אתמול.
ליגת האלופות היא כנראה התאטרון הדרמטי הטוב בעולם, היכן שאגדות מתרחשות.
ההנאה הייתה כל כך גדולה שהערב יתוייג בקלסר "החטאים שבין אדם למקום" שלי.

אני חושב שצ'לסי גרמה לי להעריך מחדש את הכדורגל כמשהו מעבר למה שאני חווה ביום שישי במתנ"ס.
כשמשחקים כדורגל עם החבר'ה, העניין מאוד פשוט, לעבור שחקן ולבעוט.
בשבוע שעבר ואתמול צ'לסי גרמה לי להבין שמאמץ קבוצתי הגנתי, יכולת של שחקן להגן נכון היא לא פחות יצירתית, מיוחדת וראויה להערכה מעוד כדרור של ליאו מסי.

לדעתי, כמאבק בין 2 קבוצות, אין לי ספק שצ'לסי היא קבוצה טובה יותר מברצלונה.
היא מסוגלת להעלים את היתרונות של הקבוצה הספרדית, לכפות סגנון משחק המתאים לה ובניגוד למשחק הקודם להראות שהיא גם תכליתית ועוקצת בהתקפה.

הבעיה עם ברצלונה היא שאין לה תכנית ב'.
יש לה את המשחק שלה באש ובמים.
המאמן, גווארדיולה חייב תכנית ב', לגמר, לימים לא טובים, לשנה הבאה.
לא יוצאים לקרב בלי תכנית ב'.

הספורט מוציא את המיטב מאיתנו, בני האדם.

עולם של Low Pass

כתבתי באתר D-Spot מדריך על Skin Smoothing - De-Grunge.
מאוד נהניתי לכתוב את המדריך.

הוא עוסק בדברים שאני לומד ורוצה לעסוק בהמשך חיי.
כדי להמחיש את השימוש בכלים הללו יצרתי Band Stop Filter בשירות היופי.

ביני לבין עצמי תהיתי על המשמעות של להפוך בני אדם ל"פוטוגניים" יותר.
כמה אירוני שהדרך לעשות זאת היא דרך מסנן שנקרא Low Pass. כזה שמעביר תדרים נמוכים, משטיח פרטים ומעלים צלקות שלעיתים לא בחרנו בהן.
בדיוק מה שנראה שהחברה המודרנית עוברת דרכו, תהליך משטח של דעות, עיסוקים ורעיונות.

כמו השיחות שלנו, שלרוב מחליקות בחינניות על פני השטח כאילו היו מחליקי קרח באגם קפוא של הסנטרל פארק בלי להתעמק מה יש מטה ומה עובי שכבת הקרח, קר וחשוך מתחת לפני הקרח.

זה אנחנו אלו שבחרו שהטאפט בסלון הדירה שלנו יהיה ערוץ 2 על מסך שטוח.
אני לתומי חושב, שהרווחנו כל קמט ביושר.

איתות מהמגרש

חזרתי היום לבאר שבע.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.

שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.

האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.

אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.

כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.

כגודל הציפיות, גודל האכזבות

זו לא בדיחה של אחד באפריל.
יש לנו ממשלה חדשה בישראל.
לא יכלתי, כמנהג הפוליטיקאים, להמנע מלבחור כותרת צינית עם אליבי מובהק. אבל עוד מעט תיגמר הציניות ותתחיל תקווה, לפחות מסויימת.

אנחנו מדינה של "יועצים" והבעיה עם יועצים שהם כמו יצאניות צמרת, הם יודעים טוב מהקליינט איך עושים את זה, הם יכולים לעשות זאת טוב מהקליינט, אבל רוב הזמן הם עושים את זה בדרך של הקליינט ומנסים לו לגרום לאהוב את זה.
אם עדיין יורשה לי ל"ייעץ" אז יש לי כמה ציפיות, מחשבות ובעיקר תקוות בממשלה החדשה:

• מהפנים החוצה - אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית שתטפל בנו מבחוץ. תחליק לנו את הגבולות, ותחצין אותנו כלפי העולם החיצון. כבר 20 שנה המדינה הזו מתעסקת עם הפלסטינאים במקום עם הישראלים. די!
  אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית, אנחנו צריכים פסיכולוג. אנחנו צריכים מישהו שיסדר את הנפש המוזנחת שלנו.
  זו בעיה למנהיג אזרחי אמיתי, לא לאנשי צבא, כאלו שכל מה שיש להם ביד הוא פטיש וכל בעיה נראית להם כמסמר.
  אנחו זקוקים דחיפות למנהיג עם חזון שיחזיר בראש ובראשונה את תחושת הלכידות שראוי שיהיה לעם אחד בסירה כל כך קטנה בים סוער. זה אומר להתעמת עם הדברים הקשים באמת, ולוותר על פיסגות מנהיגים עם אוכל טוב וחליפות יקרות.
  זה אומר לפטור את בעיית הנטל במדינה הזו ורעיונות יצירתיים וברוכים יש למכביר, רק צריך קטר שיבחר ויעמיס הכל על עצמו.
  זה אומר להתעסק עם תחושת הביטחון האישי שלנו, זה לא בהפרחת סיסמאות על משטרה אחרת אלא פירוק והרכבה של הגוף העצל הזה.
  זה אומר לתת לנו שירות כאזרחים, בתור לביטוח הלאומי, במיטה בבית החולים ועל הכביש. כי המדינה היא של האזרח ובשבילו וראוי שכל נותן שירות מטעמה ירגיש ויתנהג בהתאם.

• הבעייה האיראנית - שמענו כבר על כל סחרור צנטרפוגה במדינה החשוכה הזו. אבל לא זה מה שמטריד אותי, בכלל אני לא מבין למה להתעסק בלעצור את ההתקדמות שלהם במקום להאיץ את שלנו. הסכנה הגדולה מאיראן היא לא היכולת הגרעינית שלה. הסכנה מאיראן היא שאיראן דואגת להשכלה ולחינוך של ילדי איראן טוב יותר ממדינת ישראל. תלמיד תיכון באיראן טוב יותר במתמטיקה על פי המחבנים הבינ"ל. זה צריך להדאיג אותנו הרבה יותר מפצצה בידיים של מטורף. על מטורפים קשה מאוד לשלוט. בואו נתחיל מיעד מאוד פשוט, בשליטתנו, אבל אולי החשוב ביותר לביטחון המדינה הזו, ההשכלה בכל חתכי הגיל בישראל צריכה להיות הטובה בעולם. זה חתיכת אתגר, בעיקר לשר הביטחון.

• ירוק בעיניים - הגיע הזמן שתהיה ממשלה שמביטה בשעון וחושבת כמה שנים קדימה.
  אחד השרים, ויש יותר מדי כאלה מה שאומר שלכמה מהם יש מספיק "זמן פנוי", צריך לקחת לוח שנה ולדפדף. שיקח שעה למשימה הזו, ידפדף וידפדף יבקש עזרה מהמזכירה וידפדף. אחרי שעה אני מניח שהוא יגיע לאיזור שנת 2030 או משהו כזה. עכשיו, לדמיין איך ישראל תראה אז?
  ניחוש שלי, אין לו מושג. אז כדאי שתהיה לנו סופסוף ממשלה שבמקום לנחש, תקבע.
  ממשלה שתקבע איך צריכים להיות החיים במדינת ישראל בעוד 20 שנה.
  אני הייתי רוצה לראות בראש ובראשונה מדד לאיכות החיים של האזרח. וזה מתחיל בחשיבה ירוקה.
  זה לא רק מחזור, מפעלים עם פליטה מצומצמת וחשמל אלטרנטיבי. זו תפיסה ששמה אותנו ואיכות החיים שלנו במרכז. זה אומר בנייה לא צפופה, תשתית משרתת ולא כזו שרק מרפדת כיסים של חברות נדל"ן, זה אומר שטחים שיוגדרו כשטחים פתוחים לעולמי עד (חופים, איזורים ברמת הגולן / גליל / נגב וכו') עם גישה לכל אזרח וחסומים בפני כל איל נדל"ן שמאיים להפוך אותנו לאי של בטון במזרח התיכון. זה אומר תקנים של רמת אוויר, מים ורעש.
  תקנים, זה משהו שצריך לייבא מחול, לא?
  מוזר לשים את האזרח ואיכות חייו במרכז, אה?

• כלכלה - משפט נדוש - "כסף הוא רק אמצעי, לא מטרה". אבל כמה הוא נכון.
  אני מזכיר לראש הממשלה, אין לנו שום עניין בלהיות הכלכלה מתפתחת הכי מהר, עם מדדים הכי גבוהים וכל מיני מונחים שרק סבר פלוצקר מבין. אנחנו צריכים כלכלה שמשרתת אותנו. אני יכול לחיות עם דירוג יותר נמוך במדינות ה- OCED ובתנאי שיהיה נעים וטוב לחיות כאן. אני לא יכול לחיות עם צמיחה שעוזרת ליצחק תשובה ואותי משאירה עם שאלה לגבי הלחם של מחר.
  בקיצור, אל תשעבד את המדינה לטובת הכלכלה, שהכלכלה תעבוד בשבילנו.
  הייתי רוצה לראות מדד שונה מאינפלציה, מדד שמודד כמה כל שנה השתפרה היכולת של האזרח לשפר את חייו בכסף. מהפכני אה?

זה קשה, זה שונה.
ממשלה שסופסוף תתעסק בנו, האזרחים ולא בעצמה או אחרים.
בהצלחה.

צעיר בנפשו

על זה נאמר "צעיר בנפשו":

"בן 83 נתפס נוהג המהירות של 191 קמ"ש"

From The Moment I Could Talk I Was Ordered To Listen

כל ילד מכיר את הרגע הזה.
את נקודת הזמן שאתה מחליט שאתה יכול להחליט לבד.
אני ארשה לעצמי להניח שכל שכל אבא מרגיש את הרגע הזה.
שהבן שלו יכול לטעות בכוחות עצמו.

נראה לי שלהיות הורה טוב נמצא בדיוק בקו חסר העובי הזה בין היכולת לתת לילד ליפול, אבל לא חזק מדי. שיוכל למעוד אך לקום, ללמוד ולהמשיך הלאה.
אין טעם לומר לנהר שיחדל מלזרום, הדבר הטוב ביותר הוא ללמוד לשחות.

וכמו תמיד, זמר מוכשר וכותב נפלא אמר את זה חד וחלק כמו שרק שיר יכול.

Cat Stevens - Father And Son

עולם צבעוני

לי קשה להאמין שהיה צבע בעולם באותה התקופה.
אבל התמונות מראות אחרת.

והמציאות ככל הנראה, לא נבנית מתחושות, אלא דווקא מתמונות.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה

אין הרבה מילים על מערכת הבחירות הזו והפלונטר לו נכנסנו.
כל מה שיש לי לומר, אם משחקים בונקר, בסוף מפסידים 1-0.

אני מקווה שתם לו עידן מערכות הבחירות שבו המועמד חושב ששתיקה (הגנה) היא הדרך לליבו של הבוחר.

ציפי "שיחקה" פתוח, על כל המגרש, בלשון החבר'ה.
וההגנה הטובה ביותר התבררה, שוב, כהתקפה.

בנימין נתניהו, לתשומת ליבך.

כעת, כל שנותר, הוא לוותר על קצת אגו, להוסיף כבוד ולסגור שותפות של שווים ושוות לטובתנו, האזרחים.

איך יראה המחרתיים של ישראל?

מחר בחירות.
כיצד יראה המחרתיים של המדינה שלנו?

זה לנו לקבוע.
לקבוע אומר להצביע, עצם ההצבעה חשובה יותר מהמפלגה לה נצביע.

כשכולם מצביעים, לכולם אכפת, כולם שותפים, כולם באותה סירה.
לעיתים יש מחלוקות על הנתיב הימי של הסירה, אבל כולם רוצים להגיע לאותו נמל, בטוח ורחוק מהסערות של הלא נודע...

אדישות היא כמו להירדם ברכבת, זה תענוג צרוף עד שמתעוררים בתחנה בעיר זרה.

לכו להצביע, היו שותפים, במדינה שלי, שלכם, שלנו.

מה שבטוח, במבט לאחור, משעמם לא יהיה פה.

If You Lie On The Ground In Somebody's Arms You'll Probably Swallow Some Of Their History

למוסיקה יש את היכולת להעביר את הלבד, הזמן הזה שכולך לבד שט בתוכו ביחד.
אחד השירים האהובים עלי הוא:

Suzanne Vega - In Liverpool

מהשירים שיש להם שכבה עבה של "אווירה" לעטות בה את המאזין.
ומשפט שנחרט, חזק.

אקטואליה

אקטואליה - קוביית אירועים רבת מימדים שכל המביט בה רואה מציאות כרצונו
ואין שניים הרואים אותה פאה.

זה אולי ההגדרה הכי נכונה ממנה צומח הוויכוח הפוליטי בישראל.
כל אחד על אדמת קרקע המציאות שלו, מושל בה כאילו היה אלוהים.

ולך תקבע מי צודק בין שניים שהרגליים שלהם אינן נטועות באותה הקרקע.

עולם, ופנים רבות לו.

אחים לנשק

את השבת ביליתי בחיק הטלויזיה, מולי פריימים, 30 בשנייה של סדרת המופת - "Band Of Brothers"."אחים לנשק" בשפת אימנו.
מלבד היותה מופת קולנועי איכותי ומהנה לצפייה, היא ניחנה באיכות הייחודית לזקק תחושות וחוויות אנושיות למילים, תמונות ודמויות.

הסדרה עוקבת אחרי "Easy Company" שכל אחד מחייליה פשוט כמו שהכינוי הצבאי שלו מעיד וביחד הם פלוגה של גיבורים כפי שאף מדליה צבאית לא יכולה להעיד.
כל זאת בעיקר בגלל העומס האנושי שהיא התמודדה מולו ולא בהכרח האתגר הצבאי (העצום) שהם יכלו לו.

כל פרק מספר מספיק סיפורים אנושיים שהיו מעניקים מספיק חוויות אנושיות לאומה סינית שלמה. ובכל זאת פרק מסויים הותיר אותי בוהה מול המרקע. תוהה, חושב ומנסה לעכל מה עבר מול עיני בחמישים הדקות האחרונות.

הפרק התשיעי גרם לי לחשוב ולתהות על משפט בנאלי שהשימוש המוגבר בו הוציא את העוקץ מכוחן של מילותיו - "האדם הוא קורבן של המציאות בה הוא חי". שמו של הפרק "Why We Fight".
הוא מתחיל בתהיה של החיילים האם החיילים הגרמנים, במציאות שונה, יכלו להיות החברים שלהם. אלו שהם הולכים לצוד איתם, לדוג איתם או להתלונן על האישה בפניהם. תהיה האם הסיבה שהם יורים בהם היא משהו "עמוק" יותר מאשר שאלו הפקודות והגרמנים הם אלו שממול.
קורבנות של הנסיבות, כאלה ש"סוחבים" את היום יום כיוון שהם חיילים פשוטים, מבינים שהם כאלה ונלחמים כאריות כי מעשית הם מאמינים כי גזר דינם כבר ניתן, הם מתים מהלכים. לעומתם, הקצינים, האידאליסטים, המאמנים שיש בכוחם לשנות את הנסיבות, להיות מעבר לקורבנות המלחמה והנסיבות. בלי מתח, בלי מאבק, שני התפיסות מתקיימות יחדיו ובהרמוניה יחסית.

שיאו של הפרק כאשר כיתת חיילים מהפלוגה עומדת מול מחנה ריכוז ומביטה מעבר לגדר התלתלית באנשים חסרי האונים ביותר בהיסטוריה של האנושות. כאילו אשר שארית כבודם נתלתה על הגדר כאילו הייתה כביסה ביום רוח מהביל.
שאלתם "מדוע ולמה הם כאן" נענית בעוצמתי מכל המראות.
כולל מסר סמוי מדוע אלו דווקא החיילים הגרמנים שם מעבר לכוונת הירי האישית שלהם.
בסצנה הבאה שוב, חייל יהודי מהפלוגה מול נסיבות שלעולם לא היה בוחר לקחת בהן חלק ודווקא לא מערבות אמצעי לחימה, ירי, דם או מוות, אלא רק קושי אנושי בלתי יאומן, אולי קשה מכל מה שפגש עד כה - לעשות את הדבר הנכון לאנשים הלא הנכונים.

כל זה חולף בראשי ומתוקתק במקלדתי כשאני, במקביל, מחליף מילים עם אלנה, בחורה גרמנייה שחלקתי איתה רגעים קסומים בפיג'י, אידאליסט או לא, קורבן של הנסיבות.

7 דברים שלא ידעתם

ובמקרה הם פה ובמקרה עלי...
לומר שלא יודעים קצת קשה מול הקוראת בתמונות שבהינף מקלדת הזמינה אותי לערוך רשימה של 7 דברים שלא יודעים עלי. מכיוון שהבלוג ההוא מוקדש לטיולים, אני מרשה לעצמי להעלות את הרשימה כאן.
אני חושש שרשימה כזו תגלה לי דברים שאני לא יודע על עצמי, אבל ברוח ספורטיבית הלכתי על זה:

1. דראזיק / Drazick - מקור הכינוי שלי (בבלוג ההוא, ובאינטרנט בכלל) מהחברה מהימים שחצ'קון על הפנים היה סיבה למלחמה כלל עולמית, ימי התיכון. הייתה תכנית טלויזיה (סוף שנות התשעים) שהייתה אהובה עליה (על החברה) ואחת הדמויות בתכנית נקראה בשם הלא מובן "Drazick". שנינו (אני והדמות, שאין לי מושג מי היא או איך היא נראית) חלקנו אותה אלרגיה לתיכון (ולמסגרת בכלל) ולכן החברה הדביקה לי את השם ככינוי הוירטואלי בימים ש- ICQ היה אופנה ולא רק כמה מיליוני דולרים בכיס של כמה צעירים ומהרגלים מגונים, כידוע, קשה להיפטר.
   האתון (שכמו שמספרים על עיוורים, בעלת יכולת לראות גם מה שבעלי זוג עיניים לא מסוגלים) נתנה לשם ניחוח צרפתי, "דראז'יק", כאילו נאפה במאפיה צרפתית בשאנז אליזה עם שחר. אהבתי.
   דווקא בבית, שם החיבה הוא "איטו"...
   
2. אני חובב מילים. אין הרבה דברים יותר מרשימים, מבחינתי, באדם מאשר היכולת שלו לבטא את עצמו. אני בעיקר אוהב את המשפטים הקצרים שבכוחם לתאר עולם שלם ומורכב. לפעמים אני ממציא כאלו, לעיתים אני שומע מאחרים. לאחרונה אפילו התחלתי לרשום לי מחברת מלאה במשפטים כאלה. אין דבר החזק מכוחה של מילה.
3. תרמתי כסף ל- Wikipedia. לעיתים אני תורם גם בעריכה של מונחים. האתר הזה לימד אותי יותר מכל מרצה באוניברסיטה. הלוואי שאגיע ליום שאוכל לתרום סדר גודל של שכר לימוד לאתר. לטעמי זה אחד הפרוייקטים הכי חשובים שקיימים כיום. והוא זקוק לכל שקל שתוכלו לזרוק לכיוונו.
   
4. אין לי הגדרה לשיר אהוב, זה כל כך תלוי עיתוי וסביבה. מאידך די ברור לי מהם השירים שהייתי נותן הרבה להיות חתום עליהם. כחלק מהערכה שלי למילים. זה מתחלק לשיר עברי ושיר לועזי:
• John Lennon - Imagine - לטעמי זה לא שיר, זו תפילה. הנמענים שלה זו אנחנו. התפילה של האדם המודרני. אין מישהו שכתב באופן פשוט כל כך חלום.
• אהוד מנור - ברית עולם - מבט צלול ועמוק אל הלא נודע כמו שרק השחר הראשון של אדם נשוי לראשונה בחייו יכול להיות. לא שהתנסיתי, אבל את התחושה השיר כבר יכול להעביר.
  
5. אני די אדם חסר פחד. זו לא תכונה טובה בהכרח. ישנו דבר שאני מפחד ממנו יותר מכל. הוא בנאלי, "המוות". אני לא חושש מזה שלי. אולי כי הוא נראה רחוק ואין טעם להתמודד איתו כעת, לא מתמודדים עם העתיד בהווה. אני דווקא חושש מהיום שאותו תהליך שהופך אותנו ל"זמניים" על העולם הזה ישאיר אותי בלי הורים. אולי פחד זה נובע כי כשזה יתרחש אני אגלה פחד מהו. קל לי לומר כעת שאין לי פחד מכלום כאשר מאחורי עומדים הורים כפי שזכיתי להם. בינתיים, אני נהנה מזה שיש לי על מה להודות, זה משאיר את הפחד בפינה חשוכה.
   
6. אני אדם נוסטלגי מאוד. בשילוב עם זכרון טוב אני לא בטוח שמדובר בברכה. הנופך הנוסטלגי שאדם מוסיף לזכרונות תמיד מעצים אותם. ולעיתים נראה לי שיהיה קשה לשחזר דברים נפלאים שהיו בעבר (אהבה, טיול, רגעים מאושרים יחודיים). אבא שלי אמר לי פעם שהשכחה היא המתנה הגדולה ביותר שאלוהים נתן לאדם. היא מאפשרת לו לקום כל בוקר ליום חדש. מיום ליום אני מסכים איתו יותר ויותר, אך עדיין קם אופטימי.
   
7. אני אוהב לטייל, לעשות ספורט, לצלם ולבשל ובעיקר דברים שמאתגרים אותי (פיסית, שכלית, רגשית וכדומה). כאלה שבנשיפה האחרונה של מאמץ אני צולח אותם. מצד שני יש לי סף ריגוש גבוה. כלומר אין לי יכולת להתמיד באף אחד מאלה באופן אינטנסיבי מדי, אני מגיע לרווייה.
   

נו אז גיליתי שכמעט לכל דבר שלא יודעים עלי יש צד שני / מאידך. גם משהו...

מטלות בית אני מעניק ל- Ayale שנותנת לי להביט קדימה בזמן (הורות, ילדים, קריירה) אך אין לי מושג לשמה, מאיה שנותנת לי משהו לשאוף אליו כסטודנט רעב, תומר שתורם רבות לכך שיש לנו את הדפדפן הטוב ביותר בשפת הקודש בימי החול שלנו, גדי שתורם לידע המתמטי שלי ועושה עבודה לא מדוייקת בלהיות לא מדוייק וליזי שמספרת לנו יותר ממה שאנחנו צריכים לדעת ועדיין נותרת מסתורית ומסקרנת.
ובקשה אחרונה הייתי רוצה שהאתון תשתף אותי בשביעייה שהיא כתבה, אולי אפילו במייל. הסקרנות מדברת מהמקלדת.

מוסר צהוב

כילד ונער מתבגר שכל ערב חמישי שלו פנוי לרווחה הייתי אוהד את הצהוב של המדינה - מכבי ת"א בכדורסל.
ספורט, בשבילי הוא הדרך להוציא את המיטב ממך. פיסית, שכלית ומוסרית.
כל אלמנט אנושי קיים בספורט, תחרותיות, אהבה, שנאה, יריבות, מצויינות ועוד ועוד.
ממש מלחמה בלתי אלימה.

אבל גם במלחמה קיים מושג של קוד מוסרי. דרך להתנהג, בטח ובטח בספורט.

אני נזכר ב"התפוטר" של יורם חרוש. שם נעלמה האהבה שלי לצהוב הדורסני, שאיפשהו עצר בצד הדרך ובעט מהרכבת את כל הדברים האנושיים והיפים ובספורט והמשיך בדהרה קדימה. באותם ימים עברתי לקבוצה באדום - הפועל ירושלים. קבוצה שיכולתי להתחבר אליה ערכית ולא רק במיקום שלה בטבלה. האוהדים שלה פשוט הקסימו אותי והימים היו יפים גם על הפרקט ולא רק ביציע. המאמן היה נראה כאחד שהשחקנים שלו מוכנים למות עבורו מוות ספורטיבי על המגרש. שמו היה (ועדיין) אפי בירנבוים.

אפי בירנבוים הרגיש איך זה להיות על רכבת שעוצרת בצד פולטת נוסע וממשיכה קדימה. את החווייה הזו הוא "הרוויח" כשניסה לתפוס את הרכבת הצהובה בדרכה ללא הדרך.

לי זה כבר מרגיש כמו תסמין של מדינה עם בעיה מוסרית, ערכית והבנתית.
חילופי המאמנים במכבי תכופים מתמיד בשנים האחרונות אך עדיין לא נותנים פייט לחילופי השילטון.
נהיינו מקום ששוכח שהמושג דרך, זה להגיע ממקום למקום, ולעיתים זה לוקח זמן, תעצומות נפש ובעיקר סבלנות.
נהיינו מדינה ש"הבוס" הוא בעל יד קצרה על ההדק בכל התחומים.

למכבי אין דרך ולא מוסר, וזה הרבה יותר חשוב ממאמן כזה או אחר.
אבל בעוד שאת הקבוצה שלי קל לי להחליף, מה לגבי המדינה?

ובכל אופן, כנראה שהמוסר יודע יודע לשחק גם כדורסל, וכפי שנראה ביום חמישי, הוא השחקן השישי של היריבה.
כמו תמיד, מוסר הוא משהו שדופק אותך כאשר הוא מרגיש ננטש.

נ.ב.
יום לא טוב עובר על העולם.

באיזה צבע של צביעות אתה רוצה את האמת שלך היום?

כשערוץ 2 מבזבז מילים של שדרן בתכנית של יום שישי במקום למלא דקות מתות בפרסומות אז כנראה שקרה משהו חשוב.
זה לפחות מה שהחושים התקשורתיים שלי אמרו.
אז האזנתי לבחור בחולצה השחורה.
הוא דן בראיון עם הרוצח, הראיון שנגנז.

לתומי, חשבתי שאני חי במדינה דמוקרטית, שמעבר לזה שנותנים לי לשלשל פתק כל ארבע (טוב, בארבע שנים זה פתקים, לא פתק) שנים הרעיון הוא שהמדינה נותנת לאזרחים להחזיק במושכות. השיח הציבורי קובע מה ראוי ומה לא.

העיתונאים, תפקידם לספר את המציאות כפי שלא כל אזרח חווה.
והמציאות היא שאנחנו שמנו רוצח ראש ממשלה בכלא ובכך חושבים שהבראנו את החברה מכל תחלואיה. כאילו אם נסגור אותו בחושך מוחלט לנו תצמח חברה צחה.

אני הייתי רוצה לראות דיווח עיתונאי עמוק ומרשים וחברה אמיצה וחזקה שמצביעה בשלט, פשוט לא צופה.
במקום זה, יאיר לפיד החליט עבורי.

הטור של עופר שלח בנושא.

אמת בלבן

כולה לבן, נשענת, בטוחה כמו המילים שלה על משקוף החדר המבודד שלי.
"... הכל תקין, כל בדיקה שהרצנו מראה שהכל תקין..."
היא אומרת בקרירות של חדר מתים.
ואני, 5 מ' מטר ממנה על המיטה בוער כמו שרק גוף של אדם יכול.

ההופעה של פול מקרטני

אפילו את הגשם הראשון הוא הביא...

לגבי ההופעה, מבחינה רגשית, הוא תיאר זאת טוב ממני:

Yesterday, All my troubles seemed so far away…

מבחינה לוגיסטית, הדבר שהכי חסר לי בהופעה – 2 מטר גדר תלתלית.

יום ראשון, אחד על אחד, אני והקילימנג'רו.

לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט לשמיים

יש כדורי בדולח שאנו חיים בהם ולא רוצים שאף אחד ינפץ לנו אותם.
אותה תגובה סלקטיבית שיש לאיש מאמין ששומע על "הברירה הטבעית", כיסוי אוזניים ותפילה לאל.

אי שם בתמימות של הדור הקודם, אבא של כל אחד מאיתנו היה כזה. האמונה התמימה הזו הפכה לשיר שהוא חלק מכולנו.

לפני 7 שנים ושלושה ימים ארה"ב הייתה כזו מבחינת העולם, לפחות שלי, והיום ראיתי את הכתבה הזו:

ארה"ב – אין לנו כוחות על

זה מזכיר לי נקודת זמן בחיים שלי, פיסת צלקת על סרגל הזמן שלי, שאבי אושפז בביה"ח. מישהו ניפץ את כדור הבדולח שלי...

העולם שלנו נהנה לנפץ כל פיסת תמימות שחוברה לה יחדיו.

איזה במאי נפלא הוא צירוף המקרה?

"אין טעם לומר לנהר שיחדל מלזרום, הדבר הטוב ביותר הוא ללמוד לשחות".

ככה הרגשתי כאשר ביקשתי פיצ'ר מאוד מסוים בג'ימייל – תמיכה בכתיבה מימין לשמאל גם בממשק האנגלי.
מאז הנחל זרם, התעקל ובכלל שינה המון צורה. אני כבר התחלתי ללמוד לשחות.

בדיוק היום, אחרי שהעולם שרד את השוויצרים, קיבלתי מוקדם בבוקר הפתעה בתיבת הג'ימייל שלי (כולל מייל ממישהו מגוגל עם הבשורה).
מכירים את החיוך הזה שנולד כשצירוף מקרה עובד בדיוק לטובתך?
אז גוגל הפכו שירות נוסף שלהם לכמעט מושלם מבחינתי.

עכשיו שכבר לא צריך להתעסק בדברים מהותיים אפשר להתעסק בפרוטות (אני עוד אכתוב פוסט שלם על שירותי הדואר האינטרנטיים). יש עדיין כמה דברים שהייתי רוצה לראות בג'ימייל שלי:

1. התמודדות מול ספאם:
• הייתי רוצה יישום של Challenge-Response Spam Filtering בדיוק כמו שהחברה הזו עושה.
  זה אמצעי קיצוני ולכן צריך למשתמש לקבוע האם יופעל. אבל זה פותר את בעיית הספאם באופן גורף. חישבו על עולם בו אתם יכולים פשוט לרשום את המייל שלכם בכל פורום.
• גם נושא ה- Domain Key יהיה תוספת נחמדה, שוב כמו ש- BlueBottle כבר מיישמת. הפילטרים של גוגל נפלאים, אבל עם 2 השיטות האלה, תיבת הספאם שלי תהיה מובטלת לגמרי.
2. הגדרת כיווניות גם עבור נושא המייל.
   
3. כיווניות אוטומטית – כיום ג'ימייל מתייחס לכל תיבת הטקסט לרישום המייל כפסקה אחת, כלומר טקסט בכיווניות ימין שמאל, או בכיווניות שמאל ימין. לדעתי ראוי שיהיה ניתן לחלק את הטקסט לפסקות ולקבוע עבור כל אחת את הכיווניות שלה בהתאם. גם יישום כיווניות אוטומטית כמו הקיים ב- Gtalk (המוכלל בג'ימייל) שמבין כיווניות אוטומטית (אך ניתן יהיה לקבוע החלטה שהוא לא ישנה) יהיה נהדר. אולם, ברגע שהוגדרה כיווניות ע"י המשתמש ראוי שהיא תהיה הקובעת. יש לציין כי נתקלתי בשונות בתפקוד הכפתור בין דפפדן "כרום" ל"פיירפוקס". בעוד שבדפדפן "פיירפוקס" שימוש בכפתור הגביל את ההשפעה לפסקה הנוכחית (כפי שצריך) הרי שדפדפן "כרום" השפיע על טקסט שנמצא מתחת (החתימה לצורך העניין).
   
4. שדה יום הולדת עבור אנשי קשר – בכלל אני אהבתי יותר את התצורה הקודמת של "אנשי קשר". יותר תאמה לשאר הממשק של ג'ימייל, מינימליסטי. החדש מעוצב מדי, לא כמו מוצר גוגל "אמיתי". בכל אופן, חסר לי יכולת להוסיף יום הולדת לאיש קשר שתהפוך אוטומטית לאירוע ביומן עם תזכורת. בדיוק כפי שיאהו מייל מבצע.
5. אשף העלאת קבצים – הייתי רוצה לראות סרגל התקדמות להעלאת הקובץ ובחירה מרובה.

ד"א, באותה הזדמנות, גם הממשק העברי קיבל "שדרוג" לגרסא של ג'ימייל 2.

צירוף, מקרים או שהם מקשיבים, העיקר שמעתה צועדים גם שמאל וגם ימין.

נ.ב.
אני מוצא קצת אירוניה בעובדה שעולמנו עתיד להיות מושמד בידיי שוויצרים, נייטרלים כביכול. הישמרו לכם מאנשים נייטרלים.