Saturday, December 27, 2008

אחים לנשק


את השבת ביליתי בחיק הטלויזיה, מולי פריימים, 30 בשנייה של סדרת המופת - "Band Of Brothers"."אחים לנשק" בשפת אימנו.
מלבד היותה מופת קולנועי איכותי ומהנה לצפייה, היא ניחנה באיכות הייחודית לזקק תחושות וחוויות אנושיות למילים, תמונות ודמויות.
הסדרה עוקבת אחרי "Easy Company" שכל אחד מחייליה פשוט כמו שהכינוי הצבאי שלו מעיד וביחד הם פלוגה של גיבורים כפי שאף מדליה צבאית לא יכולה להעיד.
כל זאת בעיקר בגלל העומס האנושי שהיא התמודדה מולו ולא בהכרח האתגר הצבאי (העצום) שהם יכלו לו.
כל פרק מספר מספיק סיפורים אנושיים שהיו מעניקים מספיק חוויות אנושיות לאומה סינית שלמה. ובכל זאת פרק מסויים הותיר אותי בוהה מול המרקע. תוהה, חושב ומנסה לעכל מה עבר מול עיני בחמישים הדקות האחרונות.

הפרק התשיעי גרם לי לחשוב ולתהות על משפט בנאלי שהשימוש המוגבר בו הוציא את העוקץ מכוחן של מילותיו - "האדם הוא קורבן של המציאות בה הוא חי". שמו של הפרק "Why We Fight".
הוא מתחיל בתהיה של החיילים האם החיילים הגרמנים, במציאות שונה, יכלו להיות החברים שלהם. אלו שהם הולכים לצוד איתם, לדוג איתם או להתלונן על האישה בפניהם. תהיה האם הסיבה שהם יורים בהם היא משהו "עמוק" יותר מאשר שאלו הפקודות והגרמנים הם אלו שממול.
קורבנות של הנסיבות, כאלה ש"סוחבים" את היום יום כיוון שהם חיילים פשוטים, מבינים שהם כאלה ונלחמים כאריות כי מעשית הם מאמינים כי גזר דינם כבר ניתן, הם מתים מהלכים. לעומתם, הקצינים, האידאליסטים, המאמנים שיש בכוחם לשנות את הנסיבות, להיות מעבר לקורבנות המלחמה והנסיבות. בלי מתח, בלי מאבק, שני התפיסות מתקיימות יחדיו ובהרמוניה יחסית.

שיאו של הפרק כאשר כיתת חיילים מהפלוגה עומדת מול מחנה ריכוז ומביטה מעבר לגדר התלתלית באנשים חסרי האונים ביותר בהיסטוריה של האנושות. כאילו אשר שארית כבודם נתלתה על הגדר כאילו הייתה כביסה ביום רוח מהביל.
שאלתם "מדוע ולמה הם כאן" נענית בעוצמתי מכל המראות.
כולל מסר סמוי מדוע אלו דווקא החיילים הגרמנים שם מעבר לכוונת הירי האישית שלהם.
בסצנה הבאה שוב, חייל יהודי מהפלוגה מול נסיבות שלעולם לא היה בוחר לקחת בהן חלק ודווקא לא מערבות אמצעי לחימה, ירי, דם או מוות, אלא רק קושי אנושי בלתי יאומן, אולי קשה מכל מה שפגש עד כה - לעשות את הדבר הנכון לאנשים הלא הנכונים.
כל זה חולף בראשי ומתוקתק במקלדתי כשאני, במקביל, מחליף מילים עם אלנה, בחורה גרמנייה שחלקתי איתה רגעים קסומים בפיג'י, אידאליסט או לא, קורבן של הנסיבות.

Tuesday, December 16, 2008

7 דברים שלא ידעתם


ובמקרה הם פה ובמקרה עלי...
לומר שלא יודעים קצת קשה מול הקוראת בתמונות שבהינף מקלדת הזמינה אותי לערוך רשימה של 7 דברים שלא יודעים עלי. מכיוון שהבלוג ההוא מוקדש לטיולים, אני מרשה לעצמי להעלות את הרשימה כאן.
אני חושש שרשימה כזו תגלה לי דברים שאני לא יודע על עצמי, אבל ברוח ספורטיבית הלכתי על זה:
  1. דראזיק / Drazick - מקור הכינוי שלי (בבלוג ההוא, ובאינטרנט בכלל) מהחברה מהימים שחצ'קון על הפנים היה סיבה למלחמה כלל עולמית, ימי התיכון. הייתה תכנית טלויזיה (סוף שנות התשעים) שהייתה אהובה עליה (על החברה) ואחת הדמויות בתכנית נקראה בשם הלא מובן "Drazick". שנינו (אני והדמות, שאין לי מושג מי היא או איך היא נראית) חלקנו אותה אלרגיה לתיכון (ולמסגרת בכלל) ולכן החברה הדביקה לי את השם ככינוי הוירטואלי בימים ש- ICQ היה אופנה ולא רק כמה מיליוני דולרים בכיס של כמה צעירים ומהרגלים מגונים, כידוע, קשה להיפטר.
    האתון (שכמו שמספרים על עיוורים, בעלת יכולת לראות גם מה שבעלי זוג עיניים לא מסוגלים) נתנה לשם ניחוח צרפתי, "דראז'יק", כאילו נאפה במאפיה צרפתית בשאנז אליזה עם שחר. אהבתי.
    דווקא בבית, שם החיבה הוא "איטו"...
  2. אני חובב מילים. אין הרבה דברים יותר מרשימים, מבחינתי, באדם מאשר היכולת שלו לבטא את עצמו. אני בעיקר אוהב את המשפטים הקצרים שבכוחם לתאר עולם שלם ומורכב. לפעמים אני ממציא כאלו, לעיתים אני שומע מאחרים. לאחרונה אפילו התחלתי לרשום לי מחברת מלאה במשפטים כאלה. אין דבר החזק מכוחה של מילה.
  3. תרמתי כסף ל- Wikipedia. לעיתים אני תורם גם בעריכה של מונחים. האתר הזה לימד אותי יותר מכל מרצה באוניברסיטה. הלוואי שאגיע ליום שאוכל לתרום סדר גודל של שכר לימוד לאתר. לטעמי זה אחד הפרוייקטים הכי חשובים שקיימים כיום. והוא זקוק לכל שקל שתוכלו לזרוק לכיוונו.
  4. אין לי הגדרה לשיר אהוב, זה כל כך תלוי עיתוי וסביבה. מאידך די ברור לי מהם השירים שהייתי נותן הרבה להיות חתום עליהם. כחלק מהערכה שלי למילים. זה מתחלק לשיר עברי ושיר לועזי:
    • John Lennon - Imagine - לטעמי זה לא שיר, זו תפילה. הנמענים שלה זו אנחנו. התפילה של האדם המודרני. אין מישהו שכתב באופן פשוט כל כך חלום.
    • אהוד מנור - ברית עולם - מבט צלול ועמוק אל הלא נודע כמו שרק השחר הראשון של אדם נשוי לראשונה בחייו יכול להיות. לא שהתנסיתי, אבל את התחושה השיר כבר יכול להעביר.
  5. אני די אדם חסר פחד. זו לא תכונה טובה בהכרח. ישנו דבר שאני מפחד ממנו יותר מכל. הוא בנאלי, "המוות". אני לא חושש מזה שלי. אולי כי הוא נראה רחוק ואין טעם להתמודד איתו כעת, לא מתמודדים עם העתיד בהווה. אני דווקא חושש מהיום שאותו תהליך שהופך אותנו ל"זמניים" על העולם הזה ישאיר אותי בלי הורים. אולי פחד זה נובע כי כשזה יתרחש אני אגלה פחד מהו. קל לי לומר כעת שאין לי פחד מכלום כאשר מאחורי עומדים הורים כפי שזכיתי להם. בינתיים, אני נהנה מזה שיש לי על מה להודות, זה משאיר את הפחד בפינה חשוכה.
  6. אני אדם נוסטלגי מאוד. בשילוב עם זכרון טוב אני לא בטוח שמדובר בברכה. הנופך הנוסטלגי שאדם מוסיף לזכרונות תמיד מעצים אותם. ולעיתים נראה לי שיהיה קשה לשחזר דברים נפלאים שהיו בעבר (אהבה, טיול, רגעים מאושרים יחודיים). אבא שלי אמר לי פעם שהשכחה היא המתנה הגדולה ביותר שאלוהים נתן לאדם. היא מאפשרת לו לקום כל בוקר ליום חדש. מיום ליום אני מסכים איתו יותר ויותר, אך עדיין קם אופטימי.
  7. אני אוהב לטייל, לעשות ספורט, לצלם ולבשל ובעיקר דברים שמאתגרים אותי (פיסית, שכלית, רגשית וכדומה). כאלה שבנשיפה האחרונה של מאמץ אני צולח אותם. מצד שני יש לי סף ריגוש גבוה. כלומר אין לי יכולת להתמיד באף אחד מאלה באופן אינטנסיבי מדי, אני מגיע לרווייה.
נו אז גיליתי שכמעט לכל דבר שלא יודעים עלי יש צד שני / מאידך. גם משהו...

מטלות בית אני מעניק ל- Ayale שנותנת לי להביט קדימה בזמן (הורות, ילדים, קריירה) אך אין לי מושג לשמה, מאיה שנותנת לי משהו לשאוף אליו כסטודנט רעב, תומר שתורם רבות לכך שיש לנו את הדפדפן הטוב ביותר בשפת הקודש בימי החול שלנו, גדי שתורם לידע המתמטי שלי ועושה עבודה לא מדוייקת בלהיות לא מדוייק וליזי שמספרת לנו יותר ממה שאנחנו צריכים לדעת ועדיין נותרת מסתורית ומסקרנת.
ובקשה אחרונה הייתי רוצה שהאתון תשתף אותי בשביעייה שהיא כתבה, אולי אפילו במייל. הסקרנות מדברת מהמקלדת.