Monday, August 20, 2012

תל חלם


תל אביב, זו שהתושבים האמיתיים שלה הם אלו שלא גדלו בה, שכן הם חיים בה את החלום, תולים בה את הדגל.
כשעוברים אליה, תולים בה את כל התקוות,
אחת אחת על חוט כביסה במרפסת הדירה בקצה השדרה,
היא תסדר לנו את חיי האהבה, כי כל רווק ורווקה שם הם מרצון.
עבודה בטוח נמצא (רק) שם, כי שם מנהל משמרת זה שלב ביניים למנכ"ל.
כסף עושים ומבזבזים רק בה, כי אחרי השכירות נשאר יותר מאשר טיפ צנוע למלצרית הנחמדה.
הים יהיה נגיש מאי פעם, כי ים זה לא כמו לחפש חניה.
הלילות פראיים ונועזים כמו על השטיחים האדומים, כי בתל אביב אף פעם לא קמים למחרת.
החברים אמיתיים, דואגים, לבביים וחמים כי החום על גופנו זה לא הטמפרטורה / לחות.
היא תעשה אותנו כפי שאנחנו חולמים את עצמנו כשהעיניים עצומות לרווחה.

האמת, שבסה"כ, כמו כל הכסאות סביב לה, היא מקום לשים את התחת בו.
וכשהעיניים נפתחות אנחנו זה (כל) מי שאנחנו, והלחות היא אמיתית וכאן להישאר.
השאלה היא מה היה טעמה של לגימת הקולה הראשונה אילו לא היו אומרים לנו שהיא טעימה?

הציור תודות לשרון רסולי, ה- Lord of The Pencil, שהציור שלה תמיד מצחיק, מבריק ומעמיק.
ולכן גורמת למילים שלי להראות לא מספיק טובות.

נ.ב.
כיף לעקוץ את ת"א, אבל תכל'ס, כמו כולם, גם לי יש כמה חוויות שיכלו לקרות רק בעיר הזו.

Sunday, August 5, 2012

Greatest Ever

מייקל פלפס, הפנים מאחורי המילים Greatest Ever.
הדבר הכי פשוט כדי להבין את הגדולה שלו נמצאת במספרים, אם מחר מייקל פלפס היה מקים מדינה בשם "מדינת השחיין החופשי - מייקל פלפס" הוא היה מדורג במקום הרביעי ממדינות העולם, כמובן שאני סופר זהב, אף אחד לא שוחה למקום שני.
אם נדון רק בגברים, הרי שהוא משפר עמדה והופך למדינה השלישית ההישגית ביותר בהיסטוריה, ואנחנו מדברים על מדינה עם תושב בודד.

אבל מה שעושה את האיש הזה לגדול לכולם באמת הוא החן והנועם בסטייל שלו.
האיש ספורטאי אמיתי, אוהב את המשחק, מכבד את החוקים ועושה מה שצריך לנצח.
ומפסיד, בכבוד כשיש מישהו טוב יותר, כפי שהראה בהפסד ב- 200 מ' פרפר.

אתמול הוא הוריד את המסך על עוד סט אירועים שנוכל כולנו לומר, "זכיתי לראות בחיי".
כשפרש אמר שהבטיח לעצמו "לא לשחות מול סרטים שחורים בגיל 30".
אותי קנו מילות הפרידה שלו מהמאמן, "את הדמעות שלי אני יכול להסתיר מאחורי משקפי השחייה שלי, שלך זורמות במורד פניך".

ב- 2008, בייג'ינג, הוא הראה שהוא משהו אחר, הטוב מכולם.
ב- 2012, לונדון, כשראינו שהוא פגיע, מרגיש ולעיתים מנוצח, הוא הראה שהוא אדם, גדול מכולם.
ב- 2008 הוא היה אירוע היסטורי מהדהד, ב- 2012 סיפור אנושי מרגש.
ספורטאי, שילוב מנצח (תרתי משמע) של כישרון, נפש ורצון.