Thursday, May 28, 2009

הפסד רגשי


הם הפסידו.
הקבוצה הזו, שבגיל 6 אבי הראה על מרקע טלויזיה מרצד חולצות אדומות רצות אחרי כדור אדום הפסידה.

ספורט זה תחרות שאם תראה לי מישהו שמפסיד בכבוד אני אראה לך "לוזר".
כל זאת בגלל שההישג, שלעיתים הוא פיזי, שכלי או נתון למזל הוא בעיקר מאבק רגשות ויצרים.
תחליף חוקי שגברים מצאו למשפט האלמותי "בוא נסגור את זה ביננו בחוץ".
ובדיוק כמו שם, בסמטא האפלה "בחוץ", הרבה יותר מכאב האגרוף החורך בפרצוף זה הרצפה שפוגש האגו, החבטה הבלתי מתפשרת לרגש, לתחושה שאתה יכול.

יש המון ניתוחים, דעות, רגשות ובעיקר מילים על המשחק.
אבל לי בתוך כל זאת מסתתר לב שבור.

אי שם באותם ימים שהרגל שלי גדלה מעט מספיק להכיל כדור, לבעוט בו ולנתב אותו בחרתי לי שחקן.
שיערו מקורזל, חיוכו תמים ובעיניו רוח הספורט - רייאן גיגס שמו.
בכל מהלך במגרש הביתי הייתה לי התחושה שכל בעיטה שלי, הוא מרגיש.

שנינו גדלנו בתוך המשחק הזה.
הוא כשחקן, אני כצופה, חולם ומתנסה בשכונה.
הוא צמח להיות השחקן הגדול בתולדות יונייטד של ה- 15 שנים האחרונות.
אני בימים מסויימים הרגשתי כגדול במגרש ב"בי"ס יבנה" השכונתי.

הוא גם היה אהבתו של המאמן שלו, אלכס פרגוסון.
והיום, כמו אב, פרגוסון לא יכל שלא לתת את הבכורה ל"בנו" היקר מכל.
זו הייתה טעות.
זה היה שקול ללבחון האם ברצלונה ביום טוב כפי שילד בודק את כיוון הרוח ברוק.

נשבר לי הלב.
גיגס, השחקן האהוב עלי מאז גיל 7 שבר לי את הלב כמו כל אהבת ילדות שמכבדת את עצמה.

Sunday, May 17, 2009

ברור כשמש


מדהים.
שימו את הכותרת, "משחק הטניס הארוך בהיסטוריה" וכל אוהד טניס ממוצע ידע בוודאות מוחלטת 2 דברים:
  • אחד השחקנים הוא רפאל נדאל.
  • המנצח הוא רפאל נדאל.
אני מעריץ את השחקן הזה.
ראשית כי הוא שחקן נפלא, ספורטאי אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ע (אני די בטוח שלו יש יותר) גידיו.
שנית, כי הוא מעמיד את רוג'ר פדרר מול אתגר.
אתגר זה המהות של הספורט. ופדרר כמעט זכה בתואר "הגדול מכולם" בלי אתגר וזה חתיכת הישג לא ספורטיבי.

Thursday, May 7, 2009

השוד בסטמפורד ברידג'


אין דבר יותר צודק מחוסר הוגנות.
לפחות לא בספורט.

נהנתי מהמשחק אתמול.
ליגת האלופות היא כנראה התאטרון הדרמטי הטוב בעולם, היכן שאגדות מתרחשות.
ההנאה הייתה כל כך גדולה שהערב יתוייג בקלסר "החטאים שבין אדם למקום" שלי.

אני חושב שצ'לסי גרמה לי להעריך מחדש את הכדורגל כמשהו מעבר למה שאני חווה ביום שישי במתנ"ס.
כשמשחקים כדורגל עם החבר'ה, העניין מאוד פשוט, לעבור שחקן ולבעוט.
בשבוע שעבר ואתמול צ'לסי גרמה לי להבין שמאמץ קבוצתי הגנתי, יכולת של שחקן להגן נכון היא לא פחות יצירתית, מיוחדת וראויה להערכה מעוד כדרור של ליאו מסי.

לדעתי, כמאבק בין 2 קבוצות, אין לי ספק שצ'לסי היא קבוצה טובה יותר מברצלונה.
היא מסוגלת להעלים את היתרונות של הקבוצה הספרדית, לכפות סגנון משחק המתאים לה ובניגוד למשחק הקודם להראות שהיא גם תכליתית ועוקצת בהתקפה.

הבעיה עם ברצלונה היא שאין לה תכנית ב'.
יש לה את המשחק שלה באש ובמים.
המאמן, גווארדיולה חייב תכנית ב', לגמר, לימים לא טובים, לשנה הבאה.
לא יוצאים לקרב בלי תכנית ב'.

הספורט מוציא את המיטב מאיתנו, בני האדם.