Saturday, April 18, 2009

עולם של Low Pass



כתבתי באתר D-Spot מדריך על Skin Smoothing - De-Grunge.
מאוד נהניתי לכתוב את המדריך.

הוא עוסק בדברים שאני לומד ורוצה לעסוק בהמשך חיי.
כדי להמחיש את השימוש בכלים הללו יצרתי Band Stop Filter בשירות היופי.

ביני לבין עצמי תהיתי על המשמעות של להפוך בני אדם ל"פוטוגניים" יותר.
כמה אירוני שהדרך לעשות זאת היא דרך מסנן שנקרא Low Pass. כזה שמעביר תדרים נמוכים, משטיח פרטים ומעלים צלקות שלעיתים לא בחרנו בהן.
בדיוק מה שנראה שהחברה המודרנית עוברת דרכו, תהליך משטח של דעות, עיסוקים ורעיונות.

כמו השיחות שלנו, שלרוב מחליקות בחינניות על פני השטח כאילו היו מחליקי קרח באגם קפוא של הסנטרל פארק בלי להתעמק מה יש מטה ומה עובי שכבת הקרח, קר וחשוך מתחת לפני הקרח.

זה אנחנו אלו שבחרו שהטאפט בסלון הדירה שלנו יהיה ערוץ 2 על מסך שטוח.
אני לתומי חושב, שהרווחנו כל קמט ביושר.

Friday, April 10, 2009

איתות מהמגרש

חזרתי היום לבאר שבע.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.

שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.

האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.

אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.

כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.

Wednesday, April 1, 2009

כגודל הציפיות, גודל האכזבות


זו לא בדיחה של אחד באפריל.
יש לנו ממשלה חדשה בישראל.
לא יכלתי, כמנהג הפוליטיקאים, להמנע מלבחור כותרת צינית עם אליבי מובהק. אבל עוד מעט תיגמר הציניות ותתחיל תקווה, לפחות מסויימת.

אנחנו מדינה של "יועצים" והבעיה עם יועצים שהם כמו יצאניות צמרת, הם יודעים טוב מהקליינט איך עושים את זה, הם יכולים לעשות זאת טוב מהקליינט, אבל רוב הזמן הם עושים את זה בדרך של הקליינט ומנסים לו לגרום לאהוב את זה.
אם עדיין יורשה לי ל"ייעץ" אז יש לי כמה ציפיות, מחשבות ובעיקר תקוות בממשלה החדשה:

  • מהפנים החוצה - אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית שתטפל בנו מבחוץ. תחליק לנו את הגבולות, ותחצין אותנו כלפי העולם החיצון. כבר 20 שנה המדינה הזו מתעסקת עם הפלסטינאים במקום עם הישראלים. די!
    אנחנו לא צריכים קוסמטיקאית, אנחנו צריכים פסיכולוג. אנחנו צריכים מישהו שיסדר את הנפש המוזנחת שלנו.
    זו בעיה למנהיג אזרחי אמיתי, לא לאנשי צבא, כאלו שכל מה שיש להם ביד הוא פטיש וכל בעיה נראית להם כמסמר.
    אנחו זקוקים דחיפות למנהיג עם חזון שיחזיר בראש ובראשונה את תחושת הלכידות שראוי שיהיה לעם אחד בסירה כל כך קטנה בים סוער. זה אומר להתעמת עם הדברים הקשים באמת, ולוותר על פיסגות מנהיגים עם אוכל טוב וחליפות יקרות.
    זה אומר לפטור את בעיית הנטל במדינה הזו ורעיונות יצירתיים וברוכים יש למכביר, רק צריך קטר שיבחר ויעמיס הכל על עצמו.
    זה אומר להתעסק עם תחושת הביטחון האישי שלנו, זה לא בהפרחת סיסמאות על משטרה אחרת אלא פירוק והרכבה של הגוף העצל הזה.
    זה אומר לתת לנו שירות כאזרחים, בתור לביטוח הלאומי, במיטה בבית החולים ועל הכביש. כי המדינה היא של האזרח ובשבילו וראוי שכל נותן שירות מטעמה ירגיש ויתנהג בהתאם.

  • הבעייה האיראנית - שמענו כבר על כל סחרור צנטרפוגה במדינה החשוכה הזו. אבל לא זה מה שמטריד אותי, בכלל אני לא מבין למה להתעסק בלעצור את ההתקדמות שלהם במקום להאיץ את שלנו. הסכנה הגדולה מאיראן היא לא היכולת הגרעינית שלה. הסכנה מאיראן היא שאיראן דואגת להשכלה ולחינוך של ילדי איראן טוב יותר ממדינת ישראל. תלמיד תיכון באיראן טוב יותר במתמטיקה על פי המחבנים הבינ"ל. זה צריך להדאיג אותנו הרבה יותר מפצצה בידיים של מטורף. על מטורפים קשה מאוד לשלוט. בואו נתחיל מיעד מאוד פשוט, בשליטתנו, אבל אולי החשוב ביותר לביטחון המדינה הזו, ההשכלה בכל חתכי הגיל בישראל צריכה להיות הטובה בעולם. זה חתיכת אתגר, בעיקר לשר הביטחון.

  • ירוק בעיניים - הגיע הזמן שתהיה ממשלה שמביטה בשעון וחושבת כמה שנים קדימה.
    אחד השרים, ויש יותר מדי כאלה מה שאומר שלכמה מהם יש מספיק "זמן פנוי", צריך לקחת לוח שנה ולדפדף. שיקח שעה למשימה הזו, ידפדף וידפדף יבקש עזרה מהמזכירה וידפדף. אחרי שעה אני מניח שהוא יגיע לאיזור שנת 2030 או משהו כזה. עכשיו, לדמיין איך ישראל תראה אז?
    ניחוש שלי, אין לו מושג. אז כדאי שתהיה לנו סופסוף ממשלה שבמקום לנחש, תקבע.
    ממשלה שתקבע איך צריכים להיות החיים במדינת ישראל בעוד 20 שנה.
    אני הייתי רוצה לראות בראש ובראשונה מדד לאיכות החיים של האזרח. וזה מתחיל בחשיבה ירוקה.
    זה לא רק מחזור, מפעלים עם פליטה מצומצמת וחשמל אלטרנטיבי. זו תפיסה ששמה אותנו ואיכות החיים שלנו במרכז. זה אומר בנייה לא צפופה, תשתית משרתת ולא כזו שרק מרפדת כיסים של חברות נדל"ן, זה אומר שטחים שיוגדרו כשטחים פתוחים לעולמי עד (חופים, איזורים ברמת הגולן / גליל / נגב וכו') עם גישה לכל אזרח וחסומים בפני כל איל נדל"ן שמאיים להפוך אותנו לאי של בטון במזרח התיכון. זה אומר תקנים של רמת אוויר, מים ורעש.
    תקנים, זה משהו שצריך לייבא מחול, לא?
    מוזר לשים את האזרח ואיכות חייו במרכז, אה?

  • כלכלה - משפט נדוש - "כסף הוא רק אמצעי, לא מטרה". אבל כמה הוא נכון.
    אני מזכיר לראש הממשלה, אין לנו שום עניין בלהיות הכלכלה מתפתחת הכי מהר, עם מדדים הכי גבוהים וכל מיני מונחים שרק סבר פלוצקר מבין. אנחנו צריכים כלכלה שמשרתת אותנו. אני יכול לחיות עם דירוג יותר נמוך במדינות ה- OCED ובתנאי שיהיה נעים וטוב לחיות כאן. אני לא יכול לחיות עם צמיחה שעוזרת ליצחק תשובה ואותי משאירה עם שאלה לגבי הלחם של מחר.
    בקיצור, אל תשעבד את המדינה לטובת הכלכלה, שהכלכלה תעבוד בשבילנו.
    הייתי רוצה לראות מדד שונה מאינפלציה, מדד שמודד כמה כל שנה השתפרה היכולת של האזרח לשפר את חייו בכסף. מהפכני אה?
זה קשה, זה שונה.
ממשלה שסופסוף תתעסק בנו, האזרחים ולא בעצמה או אחרים.
בהצלחה.