Monday, February 13, 2012

לחבק זכרון...

it's five o' clock and I walk
through the empty streets
thoughts pave my fate within still
no one speaks to me
my mind takes me back to the years
that have passed me by
מילות השיר "It's Five O'Clock" של Demis Roussos הן מזכרונות הילדות החזקים ביותר שלי.
בוקר שבת, ילד בגיל שגם אם עושים לו מסאז' הוא מתעצבן מזה ואפילו שוויצרים נייטרלים עולים לו על העצבים, ושירים של "בועז שרעבי הלועזי" ברקע בפול ווליום הודות לאבא ויום שבת ה"נוסטלגי" שלו.

מוסיקה איכותית זה משהו שרק הזמן יחד עם הגיל מצליחים לעכל.
היום אני כבר יכול להבין למה הזמר הזה נחשב לאחד הגדולים של דורו ולבטח הזמר הכי טוב שאתם לא מכירים.

את דמיס אני אזכור ככזה שגם עם טופס לוטו מנצח ביד ימין, כאשר תאזין לו ביד שמאל תמחה דמעות.
שנתיים שאנחנו מחפשים אחר הופעה שלו, כדי להביט פעם אחת באיש בעיניים, לשים ידיים מסביב לזכרון.

ביום שישי האחרון, סופסוף, הוא הגיע לארץ ויכלנו ללכת כל המשפחה לראות אותו בשר ודם.
כשהוא עולה לבמה, ניתן לראות שהוא אדם שהוכרע על ידי הזמן בכל גופו, מלבד מתת האל שלו, קולו, וזה כל מה שהיינו זקוקים לו באותו הערב.
אי אפשר לחבק זיכרון, אבל אפשר לתת לו צליל ותמונה, ולעיתים זה כל מה שצריך.

Wednesday, February 1, 2012

Beyond The Red Line

לנסוע מעבר לקו האדום, כשנורת הדלק מזמן התעייפה להבהב, המחוג כבר נשבר, מעבר ליכולת, המקום הלא נודע.
חלום של כולנו והמציאות של קרמר מסיינפלד.

ביום ראשון, גמר ה- Australian Open, שיחק נובאק דג'וקוביץ', הסרבי שמעולם לא נכנע מול רפאל נדאל, הספרדי שמעולם לא הפסיד, גם לא ביום ראשון.
2 גלאדיאטורים שלקחו את היכולת והמאמץ שלהם הרחק הרחק, "הכי קרוב למוות" כמו שמוחמד עלי פעם אמר.


לא ראיתי את המשחק, ההתחייבויות של העולם המודרני והשעון של אוסטרליה התנגשו, וההפסד כולו שלי.
אבל רק ממבט על השעון שספר את זמן המשחק, אני מבין שה- 2 הללו זכו לרגעים שבגללם כולם חולמים להיות ספורטאים, לקחת את עצמך מעבר, לנקודה בה המחוג נשבר, הנורה כבר לא מהבהבת ואז לתת גז...

אף אחד מהם לא הפסיד.
אבל דג'וקוביץ' מתנהג כמו אחד שאם אפילו אתה ישן וחולם שאתה מנצח אותו כדאי שתתעורר ותתנצל.