חזרתי היום לבאר שבע.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.
שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.
האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.
אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.
כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.
יוצא מהבית, עולה על קו 89 של "אגד" בתחנה הקבועה שבכל גיל כשהלכתי לקראתה חיכתה באותו מקום.
שתי תחנות אחריי עולה אדם, איש מבוגר שחגג לפחות פי 2 יותר ימי הולדת מאשר אני חגגתי.
אני מיד שואל האם הוא זקוק לעזרה, שכן נראה שהוא מתקשה לשבת.
הוא מתיישב מולי ואומר, "אמנם איני צעיר, אך אני יכול לשבת, פשוט המתנתי שהאוטובוס יעצור". כל גיל והבעיות שלו חשבתי לעצמי.
האיש החל לדבר איתי, סיפר על אשתו שהייתה נהגת האוטובוס הראשונה. היא נהגה את קו 4 של דן.
סיפר לי על הימים שתל אביב הייתה עיר צעירה, כמוהו.
בדרך אגב, הציג את עצמו, משה קשטן, ולראשי עולים הקולות שלי כילד שאוהב כדורגל בשבת צמוד לחוגת מקלט הרדיו כדי למצוא את השידור של "שירים ושערים". אני רודף אחרי שבבי השידור של מכבי תל אביב ואבי אחרי דני דבורין שתמיד משדר את בית"ר ירושלים. בימים שלכדורגל עוד הייתה משמעות עבורי.
אני חובב נוסטלגיה, וישר שאלתי אותו, מי הכי גדול שהוא ראה. והוא מספר על אלי פוקס שהיה שחקן לפני שהייתה לו מדינה.
פניו זרחו ככל שאני העמקתי ושאלתי על העבר. כאילו ככל ששאלתי על תקופה רחוקה יותר כך הוא הצעיר בימים.
לאיש היו כל כך הרבה זכרונות, כולם עבים וממשיים כאילו היו שמיכת פוך עבה בחורף קר.
כשהגענו לתחנה המרכזית, נפרדתי ממנו, והוא כמתנה נתן לי ספר שהוא כתב, כולל הקדשה.
אנשים ודברים טובים באמצע הדרך.
רק באוטובסים אפשר להגיע לשיחות כאלה עם אנשים זרים :)
ReplyDeleteאיזה ספר?