Thursday, May 28, 2009

הפסד רגשי


הם הפסידו.
הקבוצה הזו, שבגיל 6 אבי הראה על מרקע טלויזיה מרצד חולצות אדומות רצות אחרי כדור אדום הפסידה.

ספורט זה תחרות שאם תראה לי מישהו שמפסיד בכבוד אני אראה לך "לוזר".
כל זאת בגלל שההישג, שלעיתים הוא פיזי, שכלי או נתון למזל הוא בעיקר מאבק רגשות ויצרים.
תחליף חוקי שגברים מצאו למשפט האלמותי "בוא נסגור את זה ביננו בחוץ".
ובדיוק כמו שם, בסמטא האפלה "בחוץ", הרבה יותר מכאב האגרוף החורך בפרצוף זה הרצפה שפוגש האגו, החבטה הבלתי מתפשרת לרגש, לתחושה שאתה יכול.

יש המון ניתוחים, דעות, רגשות ובעיקר מילים על המשחק.
אבל לי בתוך כל זאת מסתתר לב שבור.

אי שם באותם ימים שהרגל שלי גדלה מעט מספיק להכיל כדור, לבעוט בו ולנתב אותו בחרתי לי שחקן.
שיערו מקורזל, חיוכו תמים ובעיניו רוח הספורט - רייאן גיגס שמו.
בכל מהלך במגרש הביתי הייתה לי התחושה שכל בעיטה שלי, הוא מרגיש.

שנינו גדלנו בתוך המשחק הזה.
הוא כשחקן, אני כצופה, חולם ומתנסה בשכונה.
הוא צמח להיות השחקן הגדול בתולדות יונייטד של ה- 15 שנים האחרונות.
אני בימים מסויימים הרגשתי כגדול במגרש ב"בי"ס יבנה" השכונתי.

הוא גם היה אהבתו של המאמן שלו, אלכס פרגוסון.
והיום, כמו אב, פרגוסון לא יכל שלא לתת את הבכורה ל"בנו" היקר מכל.
זו הייתה טעות.
זה היה שקול ללבחון האם ברצלונה ביום טוב כפי שילד בודק את כיוון הרוח ברוק.

נשבר לי הלב.
גיגס, השחקן האהוב עלי מאז גיל 7 שבר לי את הלב כמו כל אהבת ילדות שמכבדת את עצמה.