הקהל לא מאמין במילים, אלא בכח...

כמו חוק התגובה של ניוטון, ראש ממשלת ישראל הגיב לנאום של ברק אובאמה.

שוב מילים נדרשות לחולל פלאים ומהפכות.

ואנחנו בכלל עם שלא מאמין במילים אלא בכח.

הנאום של בנימין נתניהו הוא "אם וכאשר, אולי..." אחד גדול.
מה עובר לאדם בראש, כאשר לעט שאוחזת ידו כל הרבה משמעות לחייהם של כל כך הרבה אנשים? נראה שהעט שלו טפטפה חשש ולא תקווה.

כבר במילים הראשונות של הנאום:

"האיום האיראני עדיין לפנינו, כפי שהתברר אתמול במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון, לאנושות כולה, הוא המפגש בין האיסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון ואשוחח על כך בשבוע הבא עם מנהיגים באירופה. זה שנים שאני פועל ללא לאות להקמת חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני."

מילים "פראנואידיות", מכאן, שום מילה לא יכולה להתרומם.

מה אתה אומר כשאתה שותק?
לטעמי, נואם אומר לא פחות כאשר הוא שותק. בשתיקותיו נתניהו הפגין חשש שמה את ההליכה בין הטיפות הוא יסיים רטוב.
הוא רצה לומר מילים של תקווה ושלום בפנים של אפרוריות חורפית אירופאית.

הפרטים אליהם נכנס נתניהו (פירוז, ירושלים חזון כלכלי), בלי קשר להאם הוא צודק או לא, שייכים למסמכים והסכמים, כאלו הנכתבים בידי עורכי דין, אנשים עם לשון קצרה ועט ארוך ולא למנהיגים להם חזון שקצרה היריעה מלכסות אותו.

חזון גדול מתחיל במילים פשוטות, תמימות ונהירות.
במקום להוציא אותנו אל הרחובות ולצאת אל הדרך, חזרנו אל האוהלים, לחיי היום יום שלנו אותו זמן, אותן בעיות.
לעמות זאת, הנאום היה קלישאתי, חסר דמיון ומעוף שחששתי שלאחר כל אוסף "הברור מאליו" נתניהו יעבור לנאום בחרוזים כאילו היה הנואם של בוגרי חטיבת הביניים.
עוד אירוע שצריך לזכור לשכוח.


איש של במה, לא של מילים.