Sunday, June 27, 2010

אלוף לנצח...

כבר שבועיים, אחת ליומיים, 4:00 לפנות בוקר אני קם לאירוע האנושי הזה - גמר ליגת ה- NBA.
כילד, כירושה מאבא שלי, קיבלתי את האבה ל"יונה" - לארי בירד, שחקן כדורסל שהגיע לכל פסגה אפשרית למרות שכשהוא מנתר הוא נמוך ב- 3 סנטימטרים ממצב עמידה, ומאז אני אוהב את הירוקים.

אבל השנה, בגמר, הייתי כולי צהוב.
רק בגלל שחקן אחד, מס' 8 בגלגול הקודם, מס' 24 כיום. ה- MVP של סדרת הגמר.

לקח לי שבוע לכתוב עליו, כי זה הזמן שלקח לי להתאושש מחוסר השינה שצפייה ב- NBA Playoffs גורמת למי שחי ממזרח לגריניץ'.

משהו מיוחד בשחקן הזה, קובי ברייאנט. הגיע לליגה כסייח צעיר בן 18 שכל כולו בנוי על זה שאת הבלתי צפוי לא ניתן לעצור. כיום, השחקן שהכי צפוי מה הוא הולך לעשות, הוא הולך לעשות את הבלתי עציר. ההימור הכי בטוח כשאין סיכוי.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק שינוי ספורטיבי בגוף של אתלט אלא סיפור אנושי של מישהו שלא רוצה / יודע / יכול להפסיד וכמעט הפסיד הכל בגלל זה. הוא התבגר, השתנה, התמתן, כל מה שהזמן עושה לאנשים בעשור השלישי לחייהם.

אבל מבחינתי, הסיפור של הגמר והסיפור של השחקן הזה היה בדיוק 3:41 לסיום המשחק האחרון.
המהלך שמתאים לקובי הצעיר, זה שחודר על אפם וחמתם, פולשני, תקיף ומהדהד כמו סופה בתוך תיבת דואר.
ככה, הוא כמו כולנו, כדי לנצח, צריך להרגיש צעיר, אחרת זה הפסד ידוע מראש.

כמובן, אחר כך באו ההשוואות להוא שלא ניתן להשוות אליו.
ובכל זאת, זה היופי בשחקן הזה, אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, הוא תמיד יתן לך סיבה טובה לשניהם, כמו החיים עצמם.