Monday, August 20, 2012

תל חלם


תל אביב, זו שהתושבים האמיתיים שלה הם אלו שלא גדלו בה, שכן הם חיים בה את החלום, תולים בה את הדגל.
כשעוברים אליה, תולים בה את כל התקוות,
אחת אחת על חוט כביסה במרפסת הדירה בקצה השדרה,
היא תסדר לנו את חיי האהבה, כי כל רווק ורווקה שם הם מרצון.
עבודה בטוח נמצא (רק) שם, כי שם מנהל משמרת זה שלב ביניים למנכ"ל.
כסף עושים ומבזבזים רק בה, כי אחרי השכירות נשאר יותר מאשר טיפ צנוע למלצרית הנחמדה.
הים יהיה נגיש מאי פעם, כי ים זה לא כמו לחפש חניה.
הלילות פראיים ונועזים כמו על השטיחים האדומים, כי בתל אביב אף פעם לא קמים למחרת.
החברים אמיתיים, דואגים, לבביים וחמים כי החום על גופנו זה לא הטמפרטורה / לחות.
היא תעשה אותנו כפי שאנחנו חולמים את עצמנו כשהעיניים עצומות לרווחה.

האמת, שבסה"כ, כמו כל הכסאות סביב לה, היא מקום לשים את התחת בו.
וכשהעיניים נפתחות אנחנו זה (כל) מי שאנחנו, והלחות היא אמיתית וכאן להישאר.
השאלה היא מה היה טעמה של לגימת הקולה הראשונה אילו לא היו אומרים לנו שהיא טעימה?

הציור תודות לשרון רסולי, ה- Lord of The Pencil, שהציור שלה תמיד מצחיק, מבריק ומעמיק.
ולכן גורמת למילים שלי להראות לא מספיק טובות.

נ.ב.
כיף לעקוץ את ת"א, אבל תכל'ס, כמו כולם, גם לי יש כמה חוויות שיכלו לקרות רק בעיר הזו.