Living In Never Say Never Land...

אני אזכור אותו.
אני אזכור אותו כל חיי. האיש שרץ ובין צעד מהיר לנשימה טרופה אמר "לעולם, לעולם אל תאמרו לא".

פיטר פן בכל חיוך, צעד ובעיקר בכל פעם שהשעון קופא.

9.58 על המסך, ראיתי את Usain Bolt שובר את השיא, מהיר כמו עשן דרך חור מנעול. כיביתי את הטלוויזיה, הספרות עדיין היו שם, מהדהדות. לקחתי נשימה לאפס את ההתרגשות, הדלקתי אותה והספקתי לראות את Tyson Gay קובע את התוצאה השלישית בטיבה אי פעם. הוא הגיע לקו, עייף ומאוכזב. שני, כאשר עתה רץ את ריצת חייו.

הם נעמדו שם, שורה, כתף אל כתף.
אתה מריח את הפחד של המתחרים שלך, את הצל המתמתח.
אתה מביט בלכאורה האויב הגדול שלך, לוח השעון ומנחש את הספרות.



והנה הוא שם, המצלמה עליו, נינוח כסב המביט בנכדיו, לא מביט סביב. אין מתחרים, אין אויב. יש שותפות לדבר עבירה למסע הקצר כנעוריהם של בני האנוש, רגליו הנושאות אותו. האיש הזה מתחרה רק מול קצה היכולת שלו לדמיין ומנצח.



חי לו, בארץ "לעולם אל תאמר לא...".

נ.ב.
מה שהיה, הוא שיהיה.