ויהי ערב ויהי בוקר

ויהי חופש...

'ל'

כמו נהג של רכב עם מדבקת 'ל' על פגוש הרכב.
שולט בתאוריה, יודע את התורה אבל כזה שגם אחרי 10 טסטים לא יקבל רישיון.

אני מאוד מקווה שאחרי הנאום הזה של ראש הממשלה הוא יזכור לשים 'ל' על הרכב שלו.

כי בניסיון לומר את הדברים הצודקים לכאורה הוא שכח להיות חכם.

כמו בנהיגה, הנקודה החשובה היא הפעולה ולא הסיסמאות.
כאן הוא פספס את הרעיון שלומר את הדברים שיאפשרו להניע את התהליך, הרי התוצאה תקבע כשיתחילו לדבר ויפסיקו לנאום.

'ל', אפילו לא נהג חדש.

חכם בדיעבד...

חכמה שבדיעבד...
זה כל מה שנותר לומר על המדינה שלנו אחרי אסון הכרמל.
מבלי להתייחס להופעה של ראש הממשלה על כל פיסת מרקע כאילו היה בר רפאלי במהלך האירוע.

להיות חכם בדיעבד יכול להיות כל אחד.
לנצח בפוקר שהקלפים חשופים ונראים לעיני כל זה נטו עניין של מזל.

ראש ממשלה אנחנו בוחרים ומציידים אותו בכל טוב כדי שיעשה מה שנקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה".
אם נכשלתם בזה, שום טייסת של שום מטוס לא מצדיקה את המשך משחק הפוקר הזה.
שחקנים שמשחקים על מזל יש באלפים, אנחנו מחפשים כאלה שיודעים לשחק נגד המזל.

תאריך איזרוח - ה- 22/11/2010

10 שנים בדיוק לאחר יום הגיוס שלי הגיע יום ה"איזרוח" שלי.
זו הייתה שרשרת "איזרוח" ארוכה.
תחילתה בתהליך מיון קפדני של מדינות מובחרות לטיול.
לאחריו חיסונים, נגד מחלות לא מוכרות.
היה גם גיבוש שכלל צעידות ארוכות ובקשיים של איך לא חוזרים הביתה.
הטירונות ארכה 4 שנים שכללה עבודות מזדמנות, רומנים קצרצרים, חיים סטודנטיאלים ושימוש במקלדת ומסך.
הגיעה הכומתה ולאחריו הכרזה על היותי אזרח כשיר.
והיום, פעילות מבצעית, כזו שבסופה המדינה שוב לוקחת ממי שבאמת נותן, לוקחת מיסים.

יום ראשון בעבודה...
תאריך "איזרוח" - 22/11/2010. תאריך שחרור 24/06/2049.
עכשיו אני חתום קבע, אפילו לא שאלו אותי, עד גיל 67...

Fixel Algorithms

יש לי ילד...
טוב, לא בדיוק אנושי ועם ידיים, מצד שני ולזכותו יאמר הוא לא זקוק לחיתולים.
אבל אין לי איך לתאר אחרת משהו שהוא ממש שלי (שלנו) ואני ממש גאה בו.

ניר, חבר ושותף, ואני כבר שנתיים זורקים רעיונות לעשות משהו.
לא רק "לעשות כסף", אלא ההרגשה שאתה שווה משהו, משהו שאחרים יתגמלו ויעריכו במחווה הכי יקרה בעולם קפיטליסטי, ישלמו עליו!

אז היום, אחרי חודשיים של הריון אבל בלידה חלקה זה נולד - PSKiss Pixel Gear Suite. יש בזה הרבה ממה שאני אוהב, צילום, מתמטיקה, אלגוריתם, משהו ראשוני ובעיקר יצירתיות, שונות, לחשוב Out of The Pixel.

אז יש אחד שיעשה את הנשים יפות יותר, כזה שגורם לנייטרלים לבחור צד ועוד אחד כזה שמדכא אופטימיים מדי ומבהיר את הצבע לאלה שיש להם יום שחור.

ניר ואני ניסחנו זאת כך:

Our team objective is to multiply pixels to look good, add them up to be sharp, divide them to make them vivid, subtract them to make them noise free, Fixel them so you would like each and every one of them.

4 מי יודע

4 שנים,
3 רומנים,
2 דירות,
1 תעודה.

הכל היום נגמר...
הגשמתי את הציפיות, בעיקר של הסביבה ממני.
הציפייה של כרטיס אשראי מוזהב בארנק לצד תעודה לבנה על הקיר, סמלי "אחד מהעדר".

ה- 4 שלי נראית לגמרי אחרת, היא בדרך כלל מתחילה ב- 4 מדינות ונגמרת בזוג נעליים אחד הרוס, אבל...

אז עכשיו ממתינות שיקגו וניו יורק לסיבוב נאומים לטובת התרמה לירוקים ואח"כ החיים בצפון עם עבודה חדשה, רכב חדש ואותו בן אדם פלוס תעודה.

האם אני מפלס את חיי או שמא הם מפסלים אותי?

ד"א, אבא, מזל טוב, האמן לי אתה, בניגוד לכל הסובבים אותך, נהיה צעיר משנה לשנה!

The Power of Opera Where Every Drama Is a Hoax

כוחה של האופרה כשכל דרמה היא תעתוע.
חולשתם של החיים שכל תעתוע הוא סיבה לדרמה.

איזה שיר מדהים, המילים של המשורר האיטלקי Lucio Dalla, הביצוע העילאי של Lara Fabian, זמרת שמלבד 4 אוקטבות יודעת גם 4 שפות. יש לה אפילו ביצוע, כמתנת עצמאות 60 לישראל,  מהפנט לשיר "חורשת האקליפטוסים" של נעמי שמר, החוגגת היום יום הולדת 80. כך בעולם של כל כך הרבה מידע אפשר תמיד לסגור מעגל של יום, תאריך, אירוע מיוחד ושיר נהדר, שהעוצמה שלו בכל מילה, והעוצמה שלה בכל בת קול או תנועת יד רחוקים מלהיות תעתוע מלבד לתעתע את עצבי הדרמה וההתרגשות.

Lucio Dalla - Caruso, תבלו...

אלוף לנצח...

כבר שבועיים, אחת ליומיים, 4:00 לפנות בוקר אני קם לאירוע האנושי הזה - גמר ליגת ה- NBA.
כילד, כירושה מאבא שלי, קיבלתי את האהבה ל"יונה" - לארי בירד, שחקן כדורסל שהגיע לכל פסגה אפשרית למרות שכשהוא מנתר הוא נמוך ב- 3 סנטימטרים ממצב עמידה, ומאז אני אוהב את הירוקים.

אבל השנה, בגמר, הייתי כולי צהוב.
רק בגלל שחקן אחד, מס' 8 בגלגול הקודם, מס' 24 כיום. ה- MVP של סדרת הגמר.

לקח לי שבוע לכתוב עליו, כי זה הזמן שלקח לי להתאושש מחוסר השינה שצפייה ב- NBA Playoffs גורמת למי שחי ממזרח לגריניץ'.

משהו מיוחד בשחקן הזה, קובי ברייאנט. הגיע לליגה כסייח צעיר בן 18 שכל כולו בנוי על זה שאת הבלתי צפוי לא ניתן לעצור. כיום, השחקן שהכי צפוי מה הוא הולך לעשות, הוא הולך לעשות את הבלתי עציר. ההימור הכי בטוח כשאין סיכוי.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק שינוי ספורטיבי בגוף של אתלט אלא סיפור אנושי של מישהו שלא רוצה / יודע / יכול להפסיד וכמעט הפסיד הכל בגלל זה. הוא התבגר, השתנה, התמתן, כל מה שהזמן עושה לאנשים בעשור השלישי לחייהם.

אבל מבחינתי, הסיפור של הגמר והסיפור של השחקן הזה היה בדיוק 3:41 לסיום המשחק האחרון.
המהלך שמתאים לקובי הצעיר, זה שחודר על אפם וחמתם, פולשני, תקיף ומהדהד כמו סופה בתוך תיבת דואר.
ככה, הוא כמו כולנו, כדי לנצח, צריך להרגיש צעיר, אחרת זה הפסד ידוע מראש.

כמובן, אחר כך באו ההשוואות להוא שלא ניתן להשוות אליו.
ובכל זאת, זה היופי בשחקן הזה, אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, הוא תמיד יתן לך סיבה טובה לשניהם, כמו החיים עצמם.

עוד נר לעוגה...

אף אחד לא מקשיב לאף אחד.
גם השנה, לא הלך.

D - Day

4 שנים לתוך יום אחד - יום פרוייקטים.
היום, אלמוג, השותף שלי, ואני נציג את הפרוייקט שלנו - "שחזור אוטומטי של תמונה שטושטשה עקב חוסר מיקוד".

מבחינתנו, זה פרוייקט שמחזיר חלב שנשפך היישר לתוך הכד.
תביאו תמונה מטושטשת, כזו שהמצלמה פיקששה בה, כמנהגו של מרפי זו תמיד תהיה התמונה הכי מרגשת, הכי חשובה הכי הכי, ועם טיפול אוהב היא תהיה כפי שהיא הייתה יכולה להיות, חדה.

אני מתרגש, פעם ב- 4 שנים אני הוא שכותב את השאלות, אני הוא שמציג את התשובות.

שוחים בכסף, אנשים זהב

שמעתי איש חכם אומר שמי שאינו קומוניסט בגיל 17 אין לו לב, מי שנשאר קומוניסט בגיל 21 אין לו שכל.

עם ההיגיון הזה קשה להגדיר את בוב מור, האיש הגשים את החלום הקפטיליסטי והתעורר לתוך שיתופיות של קיבוץ, מרצון.

בדיוק עכשיו, אנחנו מדינה כמפרש המחפש רוח לתפוס כיוון.

מבחינתי, הכיוון ברור, אני רוצה מדינה קפיטליסטית וחברים (אזרחים) סוציאליסטיים. הגשמה עצמית מתובלת בחמלה אנושית.

נ.ב.
את הציור הנפלא משמאל ציירה שרון רסולי שהיא מעין Lord of The Pencil.

Avatar

Avatar, לאן שלא תפנה, תראה אותו.
חמישי האחרון, 00:45 וגם זה בקושי, השגנו כרטיסים לראות אותו.


כבר שנים נדמה כאילו בהוליווד מסתובבים 3 תסריטים בלבד, רק השחקנים מתחלפים.
זו אולי בכלל גישת חיים שכזו שכן "ההיסטוריה רק חוזרת על עצמה".
את התמונה שאני צילמתי, צילם כבר אחר, טוב יותר.
את הבחורה שאהבתי, אוהב כבר מישהו אחר, בלב ודם סמיך יותר.
את השיר שאולי אכתוב, מישהו כבר הלחין.
הפצע שהתחבושת לוחצת חזק לעורי כדי שלא יזל, אצל אחר כבר הגליד.
את המשפט הזה, כתב מישהו אחר, חד, שנון וקריא יותר.
לעזאזאל, אפילו הסיסמא על חוברת המבחנים שאני פותר עכשיו, כחלק מ"הניירת" של סוף הסמסטר, היא "מישהו כבר פתר את זה לפניך".

אז מה הקטע של הסרט הזה?
הרי התסריט הוא אפילו הגנרי ביותר מה- 3 שמתרוצצים על מסכינו, אהבה כנגד כל הסיכויים ונצחון של קטן, חלש אך מוסרי עם אהבה את הגדול והשבע.
James Cameron הוא איש של חוויה, הסיפור הוא רק אמצעי.
ו- Avatar, הלוגו של שם המשתמש בכל פורום, הוא חתיכת חוויה, הוא רק חוויה.
למעשה נראה שהתסריט כל כך צפוי בכוונה תחילה שחלילה וחס שהצופה יתעמק בדיאלוג חד כקרן שמש דרך זכוכית מגדלת אלא ישקע כולו אל תוך חוויה כאילו הייה תינוק שרק פקח עיניו לאורו של העולם ועלמו התלת מימדי של הבימאי זה כל שעיניו רואות.

ואולי זו כל הפואנטה, שאולי הכל כבר נרשם, אולי אפילו צוייר על קיר, אך החוויה שלנו תכתוב אותו מחדש.


אז כל מה שנשאר זה לגלות, יום אחד, איך החיים שלי נראים ב- 3D.

עיפרון ומחק

איני כותב בעט.
אני יודע שלא כל שאני רושם נכון, תמיד יש מקום לטעויות, גם אם הן אינן רצויות כמו אורח.
כן, זה לא שאני לא טועה, מה גם שאיני טועה תכופות.
העניין שאיני רוצה שטעויות ימשיכו איתי הלאה.
כתמי דיו הם פה להישאר, מריחות טיפקס הן פה להזכיר.

טעיתי, למדתי, מחקתי והמשכתי.

חיים ומוות ביד הלשון...

משהו שתמיד טוב שיש, לשון חלקלקה, תרתי משמע.
חכם לא יכנס למצבים שפיקח יחלץ מהם בעור שיניו וחלקלקות לשונו.

חשמל זורם בכביש תחתיך

יש דברים שעושים את הבוקר.
קפה טוב, עיתון, הילדים שאולי סופסוף מפנים את הבית לביה"ס או סתם להתעורר ולגלות שיש עוד שעה לישון.

לי את הבוקר עשתה כתבה ב"גלובס".
אני לא שותה קפה, למיטב ידיעתי אין לי ילדים, אין לי צורך בעוד שעות לישון ואת העיתון שלי אני קורא דרך פיקסלים של LCD ולא טיפות דיו.

בכל אופן העניין הוא לא רק הפיתוח המבורך, התועלת ה"ירוקה" שביכולתו להביא אלא פשוט שמוטב מאוחר מאשר אף פעם.

איפשהו, היה נראה לי שאנחנו היינו צריכים להיות אור לגוים תרתי משמע.
אינטרס של המדינה הזו משחר הקמתה ועד להיום, ספק גיל הבלות ספק נעוריה, זה להיפטר מהתלות בדלקי מאובנים.
אצל כולם זה עניין של אופנה ירוקה ומחיר בכיס, לנו זה עניין של חיים ומוות.
הרבה מוות קרה בימים ימימה מתחת לאדמה של שכנינו רווי הזהב השחור, הרבה מוות היה נחסך על אותם אדמות אם היינו פותרים את התלות הזו.

אך, אילו תינוקות היו מתייאשים מהנפילה הראשונה, הם לא היו לומדים ללכת.

עכשיו הגיע הזמן לרוץ, לשנות, להיות אור וחשמל לגויים.
בוקר טוב.

כשיש זמן...

אף אחד לא יכול לעצור את תקופת המבחנים.
עם רצון או בלעדיו, מתישהו היא מסתיימת. מכשמסיימת התקופה אין יותר סיבות טובות יותר או פחות למה לא לעשות את מה שתמיד מתלוננים שאין זמן לעשות.

אז יצאתי לצלם מעט בזמן האחרון, וזה מה שיצא לי, מנה גדושה של פיקסלים צבעוניים.

חלקם מסיור בגן הבוטאני בירושלים, חלקם מיום הופעות רחוב בעיר העתיקה ב"ש ואחת מהן מכנסיית הקבר בירושלים.

Living In Never Say Never Land...

אני אזכור אותו.
אני אזכור אותו כל חיי. האיש שרץ ובין צעד מהיר לנשימה טרופה אמר "לעולם, לעולם אל תאמרו לא".

פיטר פן בכל חיוך, צעד ובעיקר בכל פעם שהשעון קופא.

9.58 על המסך, ראיתי את Usain Bolt שובר את השיא, מהיר כמו עשן דרך חור מנעול. כיביתי את הטלוויזיה, הספרות עדיין היו שם, מהדהדות. לקחתי נשימה לאפס את ההתרגשות, הדלקתי אותה והספקתי לראות את Tyson Gay קובע את התוצאה השלישית בטיבה אי פעם. הוא הגיע לקו, עייף ומאוכזב. שני, כאשר עתה רץ את ריצת חייו.

הם נעמדו שם, שורה, כתף אל כתף.
אתה מריח את הפחד של המתחרים שלך, את הצל המתמתח.
אתה מביט בלכאורה האויב הגדול שלך, לוח השעון ומנחש את הספרות.



והנה הוא שם, המצלמה עליו, נינוח כסב המביט בנכדיו, לא מביט סביב. אין מתחרים, אין אויב. יש שותפות לדבר עבירה למסע הקצר כנעוריהם של בני האנוש, רגליו הנושאות אותו. האיש הזה מתחרה רק מול קצה היכולת שלו לדמיין ומנצח.



חי לו, בארץ "לעולם אל תאמר לא...".

נ.ב.
מה שהיה, הוא שיהיה.

The Rolling Stones - As Tears Go By

תקופת מבחנים.
תקופה שבה יותר מוגדר מה אתה לא עושה, מה יכול לעבור מול העיניים, מה היית יכול לחוות, לטעום ולהתנסות בו.

אבל לא היום, לא הערב, מחר יש מבחן...
אין טעם להלחם בזה. זה כמו להילחם בסופת חול עם מים, זה לא עובד ואתה מסיים עם בוץ על הפנים.

מסתפקים בידיעה שדרך חלון צר, גם הכנרת נראית מלאה.

מדהים שגם ה- Rolling Stones הרגישו כך לפני כמה שנים...

מוקדש לאלמוג יוסף, שחווה איתי את כל מה שלא חווינו.

4 ביצים, 6 עגבניות...

למיקי רוזנטל יש ביצים גדולות. כל כך גדולות שכל תושבי סין אוחזי ידיים יחד לא יקיפו אותן.
אחרי שפלטתי את מה שיש לכל אחד על הלשון בתום צפייה בסרטו, "שיטת השקשוקה" נוכל להתפנות לדבר על הדברים הפחות חשובים.

אני לפעמים חוטא ונתקע בערוץ 1. אולי זו שארית מהמשפט הקבוע של אימי שאין מה לראות בטלוויזיה ואם כבר, עורץ 1 היחידי שמשדר דברים שווים צפייה. כשיש "חוק וסדר" על המרקע בערוץ 1 אני שמח להסכים איתה, אתמול שוב נאלצתי לעשות זאת. האמת, השידור הזה היה כל כך חשוב שהיה טוב אם מישהו היה מחשיך את כל שאר הערוצים המשודרים בישראל.

סופסוף ערוץ עם רייטינג מעל בית קולנוע שכונתי ממוצע הסכים לשדר את הסרט החשוב הזה.
בלי קשר לעד כמה העובדות של מיקי רזונטל נכונות.
הסרט הזה, יותר משהוא אומר משהו רע על משפחת עופר, שעקרונית פשוט עושה מה שהיא עושה הכי טוב קונה כמה שיותר בכמה שפחות, אומר משהו רע עלינו.
כמה זול אנחנו מוכנים למכור את עצמנו, כמה מעט אנחנו מוכנים לדרוש עבור מה שהזענו כולנו כחברה עבורו. אפשר להפיק עשרות ימים של דיון ציבורי על הסרט הזה. החל מאיך הפרטה צריכה להתבצע במדינה שלנו וכלה באיך מספקים במה תקשורתית גם לעיתונאים שרוצים לצאת נגד הזרם, נגד בעלי המאה שקנו את הדעה.

אחרי הסרט של מיקי רוזנטל, הופיע הסרט מטעם משפחת עופר ולאחריו דיון באולפן.

ערוץ 1 לא ראה דם ימים רבים מאז "פופוליטיקה" וישר שיסע את מיקי רוזנטל בנציג מטעם.
אלי גולדשמיט, ח"כ לשעבר, דוגמה מהלכת לכך שלכל אחד יש מחיר וחלקנו אפילו נמכרים במבצע, ניסה לתת את הצד הקנוי של האמת, אלו שעליו שילמו האחים עופר לאנשי יחסי ציבור, עורכי דין ועוד כמה בעלי מקצוע.
הוא בעיקר צעק. עוד בצבא למדתי שאנשים שצועקים הם כאלה שלמילים שלהן אין כח בפני עצמן, אז הם מחזקים אותם בצלילים רמים. אם המילים לא מהדהדות מעצמן, אז לפחות שעור התוף ידע שהן היו פה.

מיקי היה נראה עייף, אדם שעבר קרב קשה ביותר בשביל כולנו ולא מבין איך נשאר עומד לבד.
בכלל הוא נראה לי עיתונאי המונע מדלק המשמעות הרחבה של התוצרים שלו. כמה הם כואבים, אפלים ונוגעים ליותר אנשים.
הוא הראה לנו תמונת ראי מפחידה, שמחייבת אותנו להתעורר, להיות אכפתיים. לא מגיע לנו פחות מתושבי הולנד, אנחנו מקבלים פחות כי המחיר שלנו "זול". אני מקווה שההד הציבורי לא ישאיר אותו לבד, מולם.

אפשר לתאר רבות את הטיעונים והדיונים שהיו לאחר מכן, גם לדעתי חשוב שכל אזרח יהיה מודע להם. מול בליל הבעיות הפתרון מאוד פשוט, שקיפות ומערובות, משם הזמן פשוט יניע את הכל בכיוון הנכון.

אבל לי, אישית, הפריעה נקודה אחרת. בריונות הכסף שמשפחת עופר הפעילה מול מיקי רוזנטל.
מיקי נתבע בבית משפט על הוצאת דיבה. הסכום אותו דורשת משפחת עופר - 3,500,000 ש"ח.
זה סכום בלתי נתפס עבור אדם כמו מיקי רוזנטל וחסר משמעות עבור משפחת עופר. כל מטרתו הוא ליצור פחד משתק "עיתונאות חוקרת". תג מחיר ל"סיכוי מול סיכון" בכל תחקיר מסוג זה. מיקי גם אם עשה לנו שירות עצום וטעה בפסיק עלול להיות במצב שהוא מוכר את נשמתו על מנת לצאת ממצב הביש הזה. משהו צריך להגן על מאמץ כזה, לא ייתכן שהוא ינוטרל בבריונות כסף. אני מקווה שהשופטים יבינו זאת.

אני מאמין שלכל אדם יש מחיר, אני רק מקווה שפעם הבאה נקבע את שלנו כמדינה מספיק גבוה כדי שאיש לא יוכל לנגוע (נגעת, שילמת).

רק הערה קטנה לסיום - רק ערוץ אחד יכול להיות כל כך לא "פוליטיקלי קורקט"  ולשדר חסות של "רוטב שקשוקה" תוצרת יכין במהלך השידור.

באים קטנים, יוצאים גדולים

לפני מספר שבועות, אורי אביטן, בן הדוד שלי ואני הלכנו לצלם.
משהו שאנחנו עושים לעיתים קרובות בזמן האחרון.

אורי הוא צלם מעולה, שולט נהדר בכלי הצילום, המצלמה שלו.
הציוד שלו הוא משהו בעלות של משהו שלרוב נוסע על הכביש עם מזגן דולק וחיוך מסופק ושבע של הנהג.

נסענו לתל חדיד, מקום קטן שבו הגדולים ממעטים להפריע לקטנים.
חיפשנו אובייקטים לצילום מאקרו.
אורי לימד אותי מעט על המיומנות הטכנית, ניסיתי וזה מה שיצא, לא רע לטעמי לפעם ראשונה.
החרק נקרא "ארימחוש שעיר" (ידוע יותר בשם השגוי "מחושית ינשופית").

בקרוב, נלך שוב להתבונן מקרוב קרוב על הקטן קטן.

המכונות ניצחו

מהי הגדרה טובה יותר לנסיעה בזמן מלהתבונן בהיסטוריה מתרחשת?

זה היה משחק שלאורכו רוג'ר פדרר שיחק מול ההיסטוריה ופיט סמפראס ביציע ואנדי רודיק שיחק מול מה שכולם חושבים עליו, הלוזר שהוא עצמו יצר בשנותיו בסבב.

הצטרפתי למשחק במערכה השנייה.
מצטרף פסימי, בתרגול באוניברסיטה דמיינתי איך פדרר פוגש ברודיק ההוא וכבר מוביל באיזה 2 מערכות תוך שעה עד שאני חוזר למרקע הטלוויזיה.
מבט פסימי ותמונה אופטימית, רודיק מוביל במערכה אחת ואנחנו בדיוק על סף שובר שוויון.

רוג'ר פדרר, Ice Man חסר רגשות ורגישות זולת היד החובטת שלו. רגישה ועדינה כליטוף אישה אוהבת. פנים קפואים ויד ששרה.
לעומתו, אנדי רודיק WYSIWYG טהור כאדם ובעל יד שכולה עוצמה של פלדה קרה.
הפכים גמורים שכמו היין והיאנג מחזיקים טיפה טהורה של ההיפך של עצמם, ביד החובטת שלהם.
הקהל, בבירור נוטה לטובת בן האנוש.

פדרר לוקח את שובר השוויון בהתרוממות של צונאמי מהקבר.
רודיק נקבר חזרה לתוך הוא עצמו, כפי שאנו ראינו אותו לפני המשחק.

במערכה ה-3 שוב שובר שוויון, רודיק מקבל הזדמנות שהיא נטו אירוניה של אלוהי הצירוף המקרים להראות שהיום אנדי כולו פדרר. ומפספס...

במערכה הרביעית משחקון אחרון הוא נופל, נראה שלא יקום, אבל זה היום שבו הוא מנשל את התדמית הישנה. שובר ומנצח את המערכה. במה שיעביר אותנו למערכה המדהימה שחוויתי בחיי.

How Do You Shoot The Devil In The Back? What If You Miss?

לשבור את פדרר במערכה החמישית שקול ללירות לשטן בגב.
זו ההרגשה שליוותה את המשחק של רודיק, שולף לא שולף את אקדח השבירה ולבסוף השטן מסתובב וסוגר עניין.
המכונות ניצחו, בני האנוש הפסידו.

רגע של חיים

לאן שלא פונים היום ברחבי האינטרנט, סיפור מותו של מייקל ג'קסון נאסף כאסופת פיקסלים על המסך.

המצער הוא, שכנראה, רק כאשר דום הלב תקף אותו, הוא, לראשונה בחייו, פגש את החיים האמיתיים לשבריר שנייה ונפרד מהם.

ממש לראות את רומא, ולמות.

כל זה לא גורע מהיותו, אולי, הפרפורמר הטוב בהיסטוריה.

מתנת יום ההולדת המושלמת

היה לי יום הולדת.
המתנה המושלמת מבחינתי, שמישהו ישכח את יום ההולדת שלי.

כל שאני מייחל, שלוח השנה, לשנה אחת, ישכח את יום ההולדת שלי, ידלג על ה- 24 ביוני.
שנה הבאה, מה- 23 לדלג ל- 25 ולהשאיר אותי בן עשרים ו...
אם חבר טוב, אקסית או שתיים שכחו, אז מה זה בשביל האחראי על לוח השנה?

אין לי בעיה עם יום הולדת, יש לי בעיה עם הזמן, חולף מהר לו, מהר לי, מהר מדי.
אני מקבל את זה שלא בוחרים מתי להיוולד או חלילה וחס מתי להפרד מהעולם, אבל חשבתי שכל מה שבין לבין פתוח למשא ומתן.

אם לאסירים מוותרים על שליש, שיוותרו לי על שנה, אני צריך אותה, אני רוצה אותה, יותר מכל.

אז יש לו מייל או משהו שאפשר לפנות אליו?

נ.ב.
השנה, צירוף מקרים שכזה, בן הדוד שלי, אורי התחתן בדיוק ביום ההולדת שלי עם בת זוגו גלי, אז הייתה סיבה טובה לא לדלג על היום בשנה הזו (מזל טוב להם, מסיבה גדולה ואלכוהול חינם ביום ההולדת הם עסקה לא רעה כלל), ככה שאין לי בעיה עם מתנות דחויות בשנה...

הקהל לא מאמין במילים, אלא בכח...

כמו חוק התגובה של ניוטון, ראש ממשלת ישראל הגיב לנאום של ברק אובאמה.

שוב מילים נדרשות לחולל פלאים ומהפכות.

ואנחנו בכלל עם שלא מאמין במילים אלא בכח.

הנאום של בנימין נתניהו הוא "אם וכאשר, אולי..." אחד גדול.
מה עובר לאדם בראש, כאשר לעט שאוחזת ידו כל הרבה משמעות לחייהם של כל כך הרבה אנשים? נראה שהעט שלו טפטפה חשש ולא תקווה.

כבר במילים הראשונות של הנאום:

"האיום האיראני עדיין לפנינו, כפי שהתברר אתמול במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון, לאנושות כולה, הוא המפגש בין האיסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון ואשוחח על כך בשבוע הבא עם מנהיגים באירופה. זה שנים שאני פועל ללא לאות להקמת חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני."

מילים "פראנואידיות", מכאן, שום מילה לא יכולה להתרומם.

מה אתה אומר כשאתה שותק?
לטעמי, נואם אומר לא פחות כאשר הוא שותק. בשתיקותיו נתניהו הפגין חשש שמה את ההליכה בין הטיפות הוא יסיים רטוב.
הוא רצה לומר מילים של תקווה ושלום בפנים של אפרוריות חורפית אירופאית.

הפרטים אליהם נכנס נתניהו (פירוז, ירושלים חזון כלכלי), בלי קשר להאם הוא צודק או לא, שייכים למסמכים והסכמים, כאלו הנכתבים בידי עורכי דין, אנשים עם לשון קצרה ועט ארוך ולא למנהיגים להם חזון שקצרה היריעה מלכסות אותו.

חזון גדול מתחיל במילים פשוטות, תמימות ונהירות.
במקום להוציא אותנו אל הרחובות ולצאת אל הדרך, חזרנו אל האוהלים, לחיי היום יום שלנו אותו זמן, אותן בעיות.
לעמות זאת, הנאום היה קלישאתי, חסר דמיון ומעוף שחששתי שלאחר כל אוסף "הברור מאליו" נתניהו יעבור לנאום בחרוזים כאילו היה הנואם של בוגרי חטיבת הביניים.
עוד אירוע שצריך לזכור לשכוח.


איש של במה, לא של מילים.

Man Of Words

צפיתי נפעם בנאומו של ברק אובאמה.
איש של מילים הוא נשיאה של ארצות הברית.
איש של מילים אמיצות, מחלחלות כאילו היו זרע הרוצה לאדמה להפריח את השממה.

מנהיגים, ידיהם ורגליהם בפיהם.
עוצמתם מלשונם ולא היקף זרועם.
איש רב און ברק אובמה. הגדולה בו, שקורנת ממנו תחושת הניצחון של התקווה על הייאוש.

וכך, כפי שעשה לאורך מערכת הבחירות בארה"ב, התמודד מול הנעליים הגדולות שיצרה כותרת "נאום סיטורי בקהיר".
במילים פשוטות, צועדות יחפות בהילוך תמים כשל נערה הצועדת על חוף הים, פנה הנשיא אל עומק הפצע בעולמנו. לפשר, לפייס ,לשנות להנהיג.

את הניסיון שלו אני לא מודד במאזני ה"שמאל, ימין" בישראל.
"משחק הסכום אפס" בו מה שטוב לאויבנו רע לנו הוא משחק ששיחקנו זמן רב מדי כדי להבין שאין בו לא הנאה, תחרות או תקווה.
מנהיגים יוצרים שינוי במילים, שותלים תקווה, מקוששים ייאוש.
לנו נשאר לתרגם מילים למעשים, קרקע יבשה ומחוטטת פצעי דם ואיבה לאדמה שופעת נוזלים של שינוי.

זרע אחד, אל המדבר של המזרח התיכון.
האם נקבל אותו בקרקע צחיחה או כתחילתה של הפרחת השממה?

"And I want to particularly say this to young people of every faith in every country. You more than anyone have the ability to reimagine the world, the remake this world.

All of us share this world for but a brief moment in time. The question is whether we spend that time focused on what pushes us apart or whether we commit ourselves to an effort, a sustained effort to find common ground, to focus on the future we seek for our children and to respect the dignity of all human beings."